טיפשעשרה?

כבר חודש שאני רוצה לכתוב פוסט על גיל ההתבגרות ולא מצליחה להביא את עצמי לשבת על זה. בין אם בגלל המציאות המורכבת של חיינו - סגר עם ילדים קטנים בבית, זומים, עזרה בשיעורים במקביל לניסיונות הנואשים להמשיך לעבוד כרגיל, ואולי בגלל שאני בכלל לא יודעת איך לתקוף את הנושא הזה ומאיפה להתחיל פוסט שכזה, העוסק בנושא חדש ומדהים עבורי, שאני עדיין לומדת מדי יום איך להתמודד ולהכיל אותו.

אני עצמי לא הייתי ילדה מתמרדת. לא עברתי את גיל ההתבגרות באופן מובהק: לא נרשמו טריקות דלת מהדהדות, בטח לא גלגולי עיניים ומשפטים מזלזלים, לא סיגריות בחצר האחורית של ביה"ס וגם לא מרד בענייני גבולות או משהו דומה. הייתי ילדה די מרצה, נוחה לבריות ובעיקר להוריה.

אבל כאמא, אני חווה משהו אחר לחלוטין, וזה לא מפסיק להמם אותי (ולא במובן הטוב של המילה). לעיתים קרובות, אני מוצאת את עצמי מתלבטת איך לגשת לזה. כאילו - מה לומר? איך להיות מספיק עדינה, אך גם נחרצת? איך להכיל את הסערה הזו ובמקביל, מתי לשים לה גבולות? ואיך לחיות לצד התופעה הזו בשלום ולעבור אותה בחיים. זה משחק הורי אחר לגמרי מכל מה שידעתי עד היום, ואני חייבת לומר שזה לא קוסם לי בשום צורה.

אף אחד לא לימד אותנו – ההורים - איך להתגונן מפני המתקפה הזו, שנקראת גיל ההתבגרות. אנחנו לומדים צעד אחר צעד, תוך כדי תנועה. וכל ילד גם מזמן לנו את זה בעוצמות שונות ובהיבטים אחרים.

אני מבינה שבעולם המערבי, ובמיוחד עם הקידמה הטכנולוגית וכל ה- facilities מסביב, הילדים של היום הם משהו אחר מכל מה שידענו אי פעם. אין להשוות את הדבר הזה, לתקופה שבה אנחנו היינו ילדים. זה לא אותו עולם. זה לא אותו דור. הילדים של היום הם גירסה מתקדמת ביותר ולמעשה, נראה לי שאפשר להגדיר אותם כתופעה חברתית שהתפתחה לה. היום גיל ההתבגרות מתחיל ממש מוקדם. כבר בסביבות גיל 9 הרגשתי את הצונאמי הזה מתרחש ובא עלינו. זה כבר לא רק הורמונים וסממנים נוירולוגיים בלבד, אלא מרגיש שזו ממש פצצה מתקתקת שנמצאת אצלנו בבית: הסלולרי כובש כל רגע פנוי. ה"האוס פארטי" זה ה-דבר, הווטסאפ לא נח לרגע, כל היום, והאינסטגרם הוא שוס אחד גדול, ואם אפשר בלייב, אז למה לא. השפה שלהם שונה לגמרי. הטון. הג'רגון. "לחשגז", "אמא, אל תשחירי", "אני לא נושמת", או "חבל!" שנאמר על כל משפט שנהגה ולא ממש מוצא חן בעיניהם. והחוצפה.... אוי, החוצפה. אין אפילו מספיק מילים כדי לתאר אותה. מה שלא העזתי לומר עד היום להוריי, גם אם עבר לי בראש בוורסיה עדינה יותר, עכשיו יוצא החוצה, מועצם ומותז לכל עבר ולא עובר שום סובלימציה.

אהה... וכמעט שכחתי. אסור לצלם. יש צנזורה על כל תמונה משפחתית, על כל תמונה שמעלים, ואם חלילה צילמנו שלא בהסכמה מפורשת, עם חתימה וחוזה מוכן מראש – הלך עלינו. פעם, היו קוראים לגיל הזה "גיל הטיפשעשרה", אבל אני לגמרי לא בטוחה שההגדרה הזו נכונה לדור של היום. הם כל כך מתוחכמים, מתקדמים ונועזים - שאני חושבת שהמונח הזה חוטא להם. אין ספק שבגיל הזה, החירות של בני הנוער חשובה להם יותר מהכל. הם כבר יכולים בלעדינו (או ככה לפחות נדמה להם) והם חותרים לעצמאות בכל מחיר. בשלב הזה, נראה שאנחנו, ההורים, זו המלצה בלבד. למעשה, אנחנו שק החבטות שלהם. בפנינו כל הדרמה יוצאת החוצה. עושים מולנו את כל המופע. ושנייה אחרי זה, כשחברה מתקשרת, הכל טוב ו"מאמי" והמצב רוח בשחקים. ת'אמת? מעייף!!! ובכל זאת, ועם כמה שזה דרמטי וקשוח, אני מוצאת שיש בזה גם נחמה. כי בכל זאת, הבית זה המקום שאפשר לפרוק בו, שאפשר למוטט מולו את כל החומות, שמותר להשתגע ותמיד ימחלו לך ויאהבו אותך...

כשילדנו באים בשערי גיל ההתבגרות, התחושה היא שאנחנו, ההורים, מאבדים שליטה. טעמם האופנתי, הבחירות החברתיות שלהם, הכאוס בחדר, הצפצוף על מה שאנחנו אומרים (שעת כיבוי אורות, לא לאכול במיטה, לחזור הביתה בשעה מסוימת, לפנות מהשולחן או כל עזרה שהיא), שלא לדבר על מה שקורה כשיוצאים החוצה ומשוטטים ברחובות. אימא'לה! עכשיו, אני מבינה, צריך לשחרר אותם יותר ולסמוך עליהם וזה מבהיל, כי למה שיהיה אפשר לסמוך על שיקול הדעת של ילד בן 12??? הוא בסך הכל ילד!

ולא די בכך שאיבדנו שליטה עליהם, אנחנו גם מאבדים משמעות בעיניהם. אנחנו כבר לא חשובים להם כמו קודם, דעתנו היא בגדר המלצה בלבד, וזה מכאיב ומבהיל גם יחד. דרושה פה הרבה הכלה והמון חמלה. ועם יד על הלב - אני לא בטוחה שאני תמיד מצוידת בהן. זה קשוח. כי זה לא זמני. זה מתמשך וזה מייגע, וקל כל כך "לאבד את זה". לא פעם, אני מוצאת שאני פשוט יוצאת מדעתי לנוכח התנהגויות מסוימות, לנוכח תגובות מסוימות, לנוכח הלך רוח שנוגד לחלוטין את כל מה שחינכנו וגידלנו אותם לאורו.

ויש גם הרבה תובנות תוך כדי המסע הזה: ההבנה שצריך לומר הרבה מילים חיוביות, להאיר כל הזמן את הדברים הטובים, החיוביים שנעשו ולדבר קצרות. אני מבינה שאין סבלנות לשיחות עומק וההעדפה היא שהשיחות יהיו קצרות, ענייניות, אחרת אני "חופרת", ו"מתערבת", רחמנא ליצלן. והאג'נדה שלנו, הו, האג'נדה!

היא צריכה להיות מועברת כל הזמן, אבל צריך לטפטף אותה טיפין טיפין ולא רק להטיף אותה ברגעי המשבר.

ועכשיו אסייג ואומר, שברור. אני יודעת שלא כל הילדים יחוו את גיל ההתבגרות בעוצמתו. ולא כולם יתהדרו בכל הסממנים שציינתי כאן (ואולי גם יש סממנים נוספים / אחרים???). אני מנחשת, שאצל הבנות העניין הזה עובר יותר בסערה, בעוד אצל הבנים גיל ההתבגרות עובר בצורה מוחלשת יותר (כמו החיים עצמם, אני חושבת). ואולי אני טועה? בינתיים יש לי רק מתבגרת אחת (תודה לאל!!!!) והיא סוערת במיוחד... תוהה אם גם השני שלי יעבור את אותה פאזה באלו העוצמות.... אז כן, ברור שזה תלוי ילד ואופי, וכנראה גם תלוי מין.

בהמשך לפיסקה הקודמת, רציתי לכתוב שאם יש לך בת בגיל ההתבגרות, והיא לא עוברת סערה התבגרותית משמעותית – סחטיין עלייך ואיזה כייף לך שניצלת. אבל אז נזכרתי בשיחה שלא מזמן ניהלתי עם חברותיי משכבר הימים. שלוש מאיתנו לא עברו את גיל ההתבגרות כמקובל. שלושתנו ילדות טובות יחסית. מרצות וצייתניות. לא הרשינו לעצמנו לחוות את הגיל הזה בעוצמתו. ושתיים מאיתנו העידו שדווקא עכשיו, כשאנחנו חוצות את ה- 40, יש פתאום תחושה שאנחנו בדיוק שם. פתאום יש לנו צורך להציב גבולות מחודשים, לעמוד על שלנו, ולא תמיד להסכים לכל, להתנחמד ולרצות. איכשהו, נראה שאנחנו חוות את גיל ההתבגרות עכשיו.... מה שמוביל אותי למחשבה, שאולי בכל זאת עדיף שזה מגיע עכשיו... ולא בגיל 40.

אני כבר לא יודעת, אבל ערה לאופציה הנוספת, של התפרצות מאוחרת יותר של הדבר הזה שנקרא גיל ההתבגרות ולא בטוח שבא לי על זה אז. אולי כבר עדיף לקבל את זה עכשיו "לפרצוף" ולזכות ברגיעה, כשנצא מהמערבולת הזו.

אז התחלתי בלכתוב שהתמהמהתי בכתיבת הפוסט הזה כי פשוט לא ידעתי איך לתקוף אותו, ואולי הרעיון הוא שבכלל לא צריך לתקוף פה... אולי צריך ללמוד לחיות לצידו של גיל ההתבגרות בשלום, להשלים על מה שיש, להציב גבולות כשנדרש, ולזכור שזה שלב וזה עובר ושאולי יום אחד - עוד נצחק על זה. הלוואי!

ותודה לחברות שלי, המהממות, שמאירות תמיד את עיניי, תומכות, מקשיבות, צוחקות וגם מעודדות כשצריך. אתן יודעות מי אתן.

*** מעוניינות להיות הראשונות לקבל את הפוסטים שאני מעלה? מוזמנות להירשם כאן.