שלוש קומות / אשכול נבו & העלמה מקזאן / מאיה ערד

אשכול נבו איבד אצלי נקודות. אחרי ״ארבעה בתים וגעגוע״ המדהים שלו ו״משאלה אחת ימינה״ הנהדר, ״נוילד״ פשוט גמר אותי. לא האמנתי שזה אותו סופר אהוב שכותב. העלילה הייתה הזויה בעיניי ולגמרי לא התחברתי. אמנם קראתי עד הסוף אבל נשאר לי טעם רע. אחר כך יצא  ״המקווה האחרון בסיביר״ ולאחר עיון בתקציר שבגב הספר, הנחתי אותו אחר כבוד בחזרה במקומו והחלטתי שאני לא חייבת. עד שלא מזמן, נתקלתי ב״שלוש קומות״ בחנות הספרים. איכשהו, ידעתי שמצאנו את אהבתנו מחדש. אולי הייתה זו הכריכה היפה, המושכת בפשטותה. אולי הייתה זו העובדה שמדובר בשלושה סיפורים קצרים, או שאולי ככה זה באהבת אמת. סולחים וממשיכים הלאה. את הספר הזה קראתי בהנאה רבה. מדובר בשלושה סיפורים שאינם קשורים זה לזה, אך שזורים אחד בשני מעצם העובדה ששלושתם מתרחשים באותו בניין דירות. הסיפור הראשון היה לופת. הוא הימם אותי, והעסיק אותי, וטלטל אותי. הסיפור השני היה טוב גם הוא, אך פחות סוחף. משום מה, פחות התחברתי אליו. והשלישי והאחרון היה נפלא במיוחד. בקיצור, הנאה צרופה והקלה על הפיוס המחודש עם אשכול, אהובי.

ואז, תוך כדי קריאת הספר הנ״ל ודפדוף ב״7 לילות״ של הסופ״ש, הופתעתי לגלות שלמאיה ערד יצא ספר חדש. זה קרה יומיים לפני יום ההולדת שלי והרגשתי כאילו מישהו אי שם מעניק לי מתנה אישית ומושלמת לרגל המאורע… ביום ראשון, תאריך יום הולדתי, רכשתי לעצמי עותק מהספר החדש והענקתי לעצמי מתנת יומולדת ראויה. כשסיימתי לקרוא את נבו התפניתי מיד ל-״העלמה מקזאן״. כל כך אהבתי את הספר עב הכרס הזה! העלילה הייתה נוגעת ללב. מסוג הדברים שיכולים להתרחש בדלת שלידך. הרגשתי שאני מכירה את הדמות הטרחנית, האגוצנטרית, המעצבנת והמעוררת חמלה בו-זמנית. הלחץ להיות אמא, השעון הביולוגי המתקתק, המלחיץ, לצד הכמיהה למצוא בן זוג. ואז – הקושי בלהיות אם חד הורית. הפשרות, הויתורים, ההתמודדויות. כל אלה תוארו בצורה שובת לב והיו מאד אמינים בעיניי. כשסיימתי, בצער, לקרוא את הספר הזה הייתי צריכה לעכל אותו כמה זמן עד שאוכל להתחיל ספר חדש ואפילו עכשיו, כמעט חודשיים אחרי, אני מוצאת את עצמי מדי פעם עדיין מהרהרת בו. בעיניי, ספר שמשפיע על אנשים, שנוגע בהם ומעסיק אותם גם לאחר שתמה הקריאה – השיג את המטרה. מבלי להכירה, אני מבינה שמאיה ערד היא סופרת חרוצה, כותבת מיומנת ונפלאה ועושה את עבודתה נאמנה כשהיא מצליחה לרתק כך בכל פעם מחדש. ואני כבר בציפייה לספרה הבא…