נוסטלגיה מתוקה

תמיד היה בי איזה צד נוסטלגי. מתרפקת על העבר, מתגעגעת למה שהיה, מתענגת על זיכרונות מפעם, ומודעת לכך, שלפעמים לדברים נוספת איזו אידיאליזציה וגלוריפיקציה שאין להן באמת אחיזה במציאות.

יש האומרים שנוסטלגיה היא מסוג הדברים שהם: bittersweet.

קצת מתוקים וקצת מרירים. כי ההתרפקות על זיכרונות העבר מאפשרת לנו כמו לחוות מחדש את רגעי העבר ולהנות מהטוב שהיה מעצם ההיזכרות בו, ומרירה משום שאנו נזכרים שוב (בערגה? בכמיהה? בעצב?) באותם רגעים שהיו ולא ישובו עוד. יש כאלו שהנוסטלגיה משאירה אותם במקום. שנאחזים כל כך בזכרונות העבר ובסנטימנטים לפעם, שקשה להם להמשיך קדימה. אין זה כך אצלי, אבל אני לגמרי יכולה להיזכר באנשים שזה מה שהנוסטלגיה עושה להם. מסנדלת אותם…

עבורי, יש דברים - חפצים ליתר דיוק - שקושרים אותי אחורה, אל פעם, ועושים לי נעים בנשמה וכייף לי לשהות לצידם, להשתמש בהם. הם עושים לי חיוך בלב… מה למשל?

סבתי נפטרה לפני 18 שנה בערך (וואו, מפחיד!!! זה מרגיש כמו אתמול). זה קרה 3 חודשים לפני שתומר ואני התחתנו. כשהוריי פינו את דירתה, אמא הביאה לי סירים שלה, קערות פלסטיק וכמה כלי קריסטל. לא ממש ייחסתי לכל אלה חשיבות אז, אבל עם השנים כנראה שהחכמתי…. הבנתי שכלי הקריסטל שלה הם וינטג׳ משובח, שמשדרג כל דבר: פרחים, אוכל או חלל.

בסירים שלה אני משתמשת עד היום, בערגה, ותמיד אומרת לעצמי שהלוואי ויידבק בי קצת מהכישרון שלה במטבח ומהתבשילים הטובים שלה. את העוגות הבחושות שלי אני עדיין מערבבת בקערות הפלסטיק הצבעוניות שלה וחולמת על טעמם של הרוגלך והקניז׳לך העדינים שלה.

עד היום אני עונדת תכשיטים של סבתא - שרשראות פנינים ותליונים מיוחדים, טבעות וצמידים. כמה הוינטג׳ הזה יקר לליבי, לא בשל ערכו הכספי, אלא בעיקר זה הסנטימנטלי והייחוד שבו.

לפני כשנה, ישבתי בגינת משחקים בעוד ילדיי משחקים במתקנים. הייתה שם ספרייה קהילתית כזו, ספריית רחוב, שאליה כל השכנים מביאים את הספרים שהם כבר לא זקוקים להם. עיניי רצו במהירות על כל הכותרים ואז נחו על ״מכתבים לצופיה״. הכריכה הכתומה, עם האיור מכמיר הלב, שם הסופרת (אסתר שטרייט וורצל, ו-היי, געגועים ל״אורי״) ושברי זיכרונות מהעלילה עצמה.

זכרתי רגש. תחושה.

זכרתי שאהבתי את הספר הזה מאד הושפעתי מהסיפור שלו. שלא כדרכי, לא התאפקתי ואספתי את הספר הזה אל ספריית ביתי. ידעתי שיגיע הרגע המתאים שאקרא בו.

והנה, לאחרונה התחלתי שוב לקרוא אותו, וחזרתי להיות בת 10. הקריאה בין הדפים הצהבהבים ריגשה אותי וההיזכרות בעלילה קורעת הלב הזו, החזירה אותי אחורה בזמן בהתרגשות.

אני נוסטלגית לגבי שירים. כאלה שמזכירים לי את השנים בהם גרנו בבלגיה (אלטון ג׳ון, שלמה ארצי, סלין דיון, ״שנינו שווים״ / אביב גפן, על ריפיט) וכאלה שמזכירים לי את התקופה בה חזרנו לארץ (דיויד ברוזה, יזהר אשדות, תיסלם…) את ההסתגלות, הצבא, הלב השבור…

אני נוסטלגית לגבי ריחות (בשמים, כמו הקליניק של סבתא שולה, ובעיקר של אוכל - כאלה שמזכירים לי תקופות, אנשים, חגים… ריח הופל הבלגי ב- Rue Neuve בבריסל עדיין מעלה בי כמיהה עצומה לחזור לשם, בשביל הביס המושלם) ולגבי טעמים (החמין של סבתא רבקה עם המלפפון חמוץ לעד יהיה צרובים על לשוני ועל לוח ליבי). ואני כמובן קנאית לזכרונות בדמות מכתבים או תמונות שמדברות אלף מילים ויותר… יש לי תיבות של מכתבים שכתבו לי בחורים שיצאתי איתם (על נייר פקס שהולך ודוהה), מכתבים מחברות, ברכות יומולדת וצילומים שאני אוהבת ויקרים לליבי.

האם גם אתן נוסטלגיות?

לגבי מה?

ספרו לי, שלא ארגיש לבד.