וולנטיינ'ס של ילדים

שברתי את הראש מה לכתוב לכבוד ולנטיינ'ס דיי. הרי זה לא "חג" שלנו.

ומרגיש שבתקופה הזו, גם חגים הם over rated והשמחה היא לא שלמה.

אז מה לכתוב, אם בכלל?

האם לשלוף איזה סיפור אהבה מהמאה הקודמת?

האם לכתוב מתכון? ואיזה? שאכין משהו עם לבבות? או אולי משהו אדום? או בכלל משהו שאוכלים בזוג?

האם לכתוב ולהזכיר שצריך לאהוב בכל יום, במיוחד בימים האלה?

משך ימים שום דבר לא נבע מתוכי.

אבל אז, דווקא ברגע אחד שישבתי בקניון ההומה, בשעת צהריים, באמצע השבוע, ושמעתי אותם אוכלים ומשוחחים ביניהם במתיקות על כל מיני עניינים הקשורים לכיתה, לחוגים שלהם, לאוכל ועוד ועוד - אמרתי לעצמי שהנה, ה-וולנטיינ'ס מונח פה ממש לפניי ולגמרי אין צורך להתאמץ למצוא או להמציא.

בסמיכות אליי ישבו 2 ילדים, בני 10.

היא הציעה לו חברות. בווטסאפ. בחודש הראשון למלחמה, כשעוד היינו הרבה בבית…

איזה אומץ, חשבתי לעצמי אז.

חיכינו כמה שעות עד שיענה. אני הייתי על קוצים.

היא נראתה כמי ששכחה מזה.

רק לפנות ערב הגיעה התשובה המיוחלת: ״כן״.

רקדתי ריקוד קטן בלב וחיבקתי אותה חזק, מאושרת בשבילה.

הכי לא התחשק לי להרים לב שבור ואכזבה בגיל 10.

ובטח לא בימים כאלה, של מלחמה, כשהלב גם ככה מרוסק.

אז כן, הוא אמר.

ואז היא שאלה אותי בחצי חיוך: "מה אני אמורה לעשות עכשיו עם ה'כן' הזה???", והצחיקה אותי מאד.

אז מסתבר שימי ראשון בצהריים הוא הזמן הפנוי של שניהם. מיד אחרי ביה"ס הם נפגשים. פעם אצלה, פעם אצלו. אוכלים צהריים יחד. מקשקשים בחמידות אין קץ. עושים קצת שיעורים (היא בחיים לא עושה שיעורים, אם לא הוא!!!), צופים יחד בטלויזיה או משחקים במשחקי מחשב יחד.

הכי חברות מהממת בעיניי.

אותנטית, חפה ממניירות, ראשונית, מלאת רוך ותום ומתוקה עד מאד.

לכבוד יום הולדתה, לקחתי אותם יחד לארוחת צהריים ולבאולינג.

בדרך, הם סיפרו שהילדים מהכיתה (בעיקר הבנים) "עלו עליהם", שהם זוג ו"יורדים עליהם".

איזה ילדים טיפשים, חשבתי לעצמי בלב ואמרתי להם בקול שהם בטוח מקנאים בהם! (והרגשתי מפעם, עם התגובה הזו).

"כולם רוצים להיות בזוגיות", הבטחתי להם.

"זה לא כמוך וכמו בעלך, שזה טבעי", הוא אמר לי ברצינות. "אצל ילדים זה אחרת", הסביר כאילו לא הייתי מעולם ילדה והתחשק לי לחבק אותו.

"תתעלמו", הצעתי להם. "אל תתנו להם את התענוג ותראו להם שזה מפריע לכם שהם צוחקים עליכם".

וגם הזכרתי להם לא עשו שום דבר רע. לא גנבו ולא פשעו. כולה - אהבו! וזה הכי מקסים שיש!

הם אמרו שניסו להסתיר את זה ושהם לא יודעים מי הדליף את הידיעה.

התבאסתי שאהבה היא לפעמים כזו מסובכת.

גם כשהיא פשוטה, וילדית, ומהממת - הסביבה חייבת לסבך את העניינים….

הם בחרו לאכול סושי ועוף בלימון, וחלקו הכל כמו גדולים, תוך התחשבות רבה אחד בשני (״אתה רוצה את האחרון? את רוצה לטעום?״)

אחר כך הם בחרו קצת ממתקים והלכו לשחק באולינג.

וראיתי שכייף להם יחד. פשוט וזורם. וזה עשה לי טוב על הלב. ונזכרתי כמה כייף כשהכל פשוט.

אז מה הפואנטה?

ובכן… אין פואנטה. תרקדו!

זה פשוט הרחיב את ליבי.

ובתקופה הזו, צריך לשים זרקור על כל מה שמעלה חיוך, מרחיב את הנפש ועושה בה קצת שמח. ואולי גם קצת לזכור לשמור על הפשטות. בלי לסבך, בלי להעמיס. רק להיות ברגע. להנות מה"יש".

ולגבי מתכון - וולנטיינ'ס תמיד מרגיש לי כמו זמן טוב לפרסם משהו טעים.

חשבתי לפרסם מתכון לעוף בלימון שלי, אבל אז הסתכלתי בסלסלת עגבניות השרי שעמדה לה על האי, ונזכרתי בריבת עגבניות השרי שהכנתי בחורף שעבר, שטעמה עדיין היה בפי. והרגשתי שמשהו מתוק ואדום ומנחם כמו ריבה טובה, הוא בול לוולנטיינ'ס. אז קבלו באהבה:

ריבת עגבניות שרי מתוקה וטובה

מניחה בסיר עם תחתית עבה עגבניות שרי שטופות ומיובשות (לא חוצה אותן. פשוט ככה, שלמות ובלי העוקץ) בדרך כלל, קילו וחצי של עגבניות (זו סלסלה גדולה של עגבניות) מוסיפה סוכר בהדרגה (מתחילה מחצי כוס סוכר, בדרך כלל עד כוס סוכר. אני לא אוהבת שהריבה מתוקה מדיי וגם סולדת מהתפרעות בסוכר). מבשלת כשעה על אש בינונית, תוך בקרה וערבוב מדיי פעם, ועד שמתקבל מרקם רצוי ולא נוזלי מדיי. הצבע של הריבה הופך להיות עמוק והאדום הופך להיות בורדו. וכשטועמים - אין שום זכר לטעמה של עגבנייה!!!

מוסיפה בסוף מעט קינמון (כפית בערך), שתורם למתיקות ומוסיף טעם ייחודי.

שומרת בצנצנת זכוכית מעוקרת (ממלאה מים רותחים עד סוף הצנצנת ובמכסה, ואחר כך שופכת ונותנת לצנצנת ולמכסה להתייבש ייבוש מלא). אם לא תחסלו אותה קודם, היא תישמר במקרר כמה חודשים כך. מומלץ למרוח על לחם טוב, עם חמאה מלוחה ולהנות מביס מהאגדות.

ולא לשכוח לארוז את הריבה יפה. אפשר גם להביאה למישהו שאוהבים.

את העוף הטעים בלימון נשמור להזדמנות אחרת, ואם תרצו לקרוא על וולנטיינ'ס משנים קודמות, תוכלו לקרוא כאן (כולל מתכון לעוגת לימון מעולה), כאן וכאן.