שיעור באימון - חלק 3 (שלמה, ולא מושלמת)

במסגרת ההרהורים האימוניים שלי על החיים, מובא לפניכם הפוסט האחרון בנושא, והפעם: שלמה - ולא מושלמת, שזו תזכורת מושלמת גם ליום האהבה, לט"ו באב, גם לימים קשוחים שאנחנו עוברים כעם, כמדינה, וגם לחיים, באופן כללי. אני חושבת שההבנה הזו - לא להיות מושלמת, אלא שלמה, זה משהו שמתחיל מבפנים - כל אחת בינה לבין עצמה, אבל זו הבנה שגם מקרינה החוצה ובסופו של דבר, יש לה השפעות גם על הסביבה שלנו.

אז דבר קשור בדבר ומלדבר על רגשות אשם, עברנו לחמלה עצמית, ומשם אני רוצה לגעת בעניין הזה, של שלמות. "מושלם" או "פרפקט" הן מילים שהפכו לאחרונה להיות ב- over שימוש. הן שגורות בפי כולנו ואנחנו שואפות לקיים את הביטוי הזה, לדרוש מעצמנו כל כך הרבה ולטעת בכל דבר שלמות. אבל שלמות היא דבר מעייף. שלמות, היא בעצם אשלייה. הרי כמו שאומרת תורת ה"וואבי סאבי" היפנית, אין דבר מושלם. לפי השקפת העולם הזו, הכל ארעי, זמני וחסר.

האסתטיקה על פי חשיבה זו, היא שאין דבר מושלם ודווקא הדברים הפגומים הופכים למושלמים, מעצם אי-המושלמות שלהם. כמעט בכל דבר יש דופי, ויופי הוא הרי בעיניי המתבונן. מה שיפה בעיניי אחת, פחות מוצא חן לאחרת, כך שהשלמות היא סובייקטיבית. ומעבר לכך, הציפייה להגיע לשלמות, מייצרת ציפייה גדולה מעצמנו, שלא בטוח שנעמוד בה, ואז תגיע האכזבה...

אל המינוח "שלם ולא מושלם" נחשפתי לראשונה בלימודי האימון ב-2007 והוקסמתי. לא שמעתי אותו אף פעם בעבר והיה בכך חידוש, לצד משהו מאד נועז. דברים לא חייבים להיות מושלמים. האמנם!? ואיך משחררים וחיים כך, כשאת פרפקציוניסטית?

כמי שכל חייה רדפה אחרי שלמות, זה היה נשמע לי בלתי אפשרי - לשחרר - ודרש ממני עבודה של שנים להשלים עם ה-מספיק טוב, לקבל את עצמי - כמו שאני, שלמה ולא מושלמת, ולקבל את מה שמניח את דעתי ולא ״הורג״ אותי מייסורים בגלל שזה לא "פרפקט".

אז איך זה קרה? איך עוברים ממושלם לשלם?

1. ראשית כל, זו החלטה. החלטה והסכמה לשחרר. להבין שהשלמות היא פיקציה ושהניסיון שהכל יהיה תמיד פרפקט, הוא מתיש ממש. אני סבורה, שאם יש הבנה שקשה לחיות ככה לאורך זמן, שזה מעייף ושהרווחים המשניים של המרדף אחר שלמות, הם לא משמעותיים – אפשר לקבל החלטה ולהסכים לשחרר.

2. ברגע שיש החלטה - כבר יש שיחרור. והשיחרור הזה מתקיים לא מתוך כניעה והרמת ידיים. זהו לא שיחרור של חידלון וכישלון או חוסר הצלחה, אלא שחרור מתוך הסכמה והתמסרות. אומרים כן לתנועה, לזרימה ומכאן מתחיל שינוי.

3. מתחילים בצעדים קטנים כדי לעשות שינוי גדול ומשחרר בהמשך. מוותרים לעצמנו בדברים הפחות עקרוניים בהתחלה.

מה זה אומר? לוקחים מקרים קטנים, שבהם אפשר לעגל קצת פינות (עבור כל אחת מדובר במשהו אחר: עבור אחת אפשר להגמיש בסרטונים שהיא מעלה לרשתות החברתיות בהקשר של עבודתה, עבור אחרת אפשר לשחרר קצת בעריכת השולחן, אצל שלישית אפשר לעגל פינות באיפור של הבוקר או בהשקעה בהופעה החיצונית - שגוזלת שעות יקרות מהיום שלה). מתנסים על דברים שהם פחות משמעותיים לנו ומבצעים אותם ב- 90% ולא 110%. אצלי זה קרה למשל עם הכתיבה. בזמנו כתבתי ספר, שדרש ממני עריכה מסיבית, מדוקדקת לפרטי פרטים. זה התיש אותי ברמות והוציא ממני את חדוות הכתיבה. כשהחלטתי לייסד בלוג, אחד הדברים שהכי משכו אותי היה השיחרור. כותבים כל הזמן, מוציאים פוסטים נפלאים בתוכן ובנראות, אבל משחררים אותם לעולם גם אם הם לא מושלמים. כך, חזרה אליי ההנאה שבכתיבה, שיכולתי להמשיך לקיימה, אבל לא נדרשתי "להרוג את עצמי" בשביל לכתוב.

4. חמלה עצמית

אתן כבר יודעות במה מדובר, בזכות הפוסט הקודם בנושא, ומבינות שחשוב שתנהגו בעצמכן במידה של חמלה. היו סלחניות כלפי עצמכן. וגם קבלה עצמית חשובה כאן, והשלמה עם הדברים גם אם הם לא מושלמים.

אז נדרש כאן אימון, אתן כבר יודעות. אנחנו מדברות לעצמנו, מתזכרות את עצמנו ובעצם בונות כאן ״סדר חדש״, עם שבירת ההרגלים הקודמים, הנוקשים, שדורשים פרפקציוניזם, ומגמישות, עם הרבה רוך וחמלה עצמית. ובעיקר, אנחנו עובדות על להיות בסדר עם זה. כלומר, משלימות עם המצב שהדברים הם לא מושלמים, וזה מצויין ככה, ואנחנו שלמות עם זה כפי שזה.

מזמינה אתכן לנסות את העניין הזה, בכל פעם על משהו אחר. בחרו דברים שהם פחות עקרוניים עבורכן, ושאפשר להגמיש ולשחרר אותם, גם אם הם לא יוצאים מושלמים. אז במה תתחילו? מוזמנות לספר לי. ומקווה שהפקתן ערך ולמידה מסדרת הפוסטים הזו. אני תמיד שמחה לשמוע מכן.