שיעור באימון - חלק 2 (חמלה עצמית)

בפוסט הקודם דיברנו על רגשות אשם, זוכרות? דיברנו על כמה זה מכביד ומסרבל ותוקע אותנו בחיים, מה שמביא אותי לדבר הבא שרציתי לדבר איתכן עליו והוא חמלה עצמית.

נדמה לי ש״נוקשות״ הייתה אחת המילים הראשונות שהבנתי - שמגדירה אותי. הקושי להגמיש, היכולת לראות שחור או לבן, הביקורתיות, השיפוטיות (שני האחרונים גם ובעיקר כלפי עצמי), פרפקציוניזם שאינו מרפה, ובכלל, סטנדרטים מאד קשים ונוקשים לחיות איתם את החיים. באיזשהו רגע, התחוור לי איך כל הנוקשות הזו ממש פוגעת ברווחה האישית שלי. מאז עברו יותר מ-25 שנה, שבמהלכם עשיתי (ועדיין עושה) עבודה. אימון. תהליכי התפתחות אישית ושיפורים. היא לא נעלמה לגמרי, הנוקשות הזו, אבל היא בהחלט נחלשה, נעשתה פחות דיכוטומית (כן-לא, שחור-לבן) ובעיקר בעיקר, היא הרבה יותר במודעות שלי. אפשר לשים לב אליה ביתר קלות, להזכיר לעצמי שזה דפוס ישן, לבדוק האם אני יכולה להגמיש טיפה, לראות גם גווני ביניים, ולא רק שחור או לבן ולהיות פחות שיפוטית וביקורתית.

שמתי לב בעצם, שהדבר שהכי עוזר לי למוסס את הנוקשות הזו, את הביקורתיות כלפי עצמי ואת היד הקשה ששופטת אותי - היא חמלה עצמית. נגענו בזה גם בפוסט ההוא, על רגשות אשמה, ככלי לפתרון, שעוזר לנו להתנער מרגשות האשם ולחמול על עצמנו. מרגיש שהעניין הזה - של חמלה עצמית - נשתכח מליבן של רבות מאיתנו. יותר מדי פעמים שכחנו מהאופציה הזו, פשוט לחמול לעצמנו, על עצמנו. להיות רכות כלפינו.

אז מה היא בעצם חמלה עצמית? אם חמלה היא תחושה של השתתפות בסבל, המלווה ברצון להקל או להפחית מסבלו של האחר, הרי שחמלה עצמית, הוא אותו הרגש, שמופנה פנימה, כלפינו, והשאיפה היא לנסות להקל על עצמנו.

ד"ר כריסטין נף, פסיכולוגית וחוקרת חלוצה בתחום החמלה העצמית, שכתבה מחקרים וספרים רבים בנושא, מגדירה את החמלה העצמית כמורכבת משלושה מרכיבים עיקריים: להיות טובים לעצמנו (נדיבות עצמית), להרגיש שגם אנחנו אנושיים (ויכולים להיכשל, או לטעות), קשיבות (היכולת שלנו להכיר בחולשות ובטעויות מבלי להקטין, או להגדיל אותם).

אז איך ״מפעילים״ חמלה עצמית כדי לשבור נוקשות או כעס?

1. זיהוי, תשומת לב ועצירה גם כאן, חשוב לזהות ולשים לב איך אנחנו מדברות אל עצמנו, ועד כמה אנחנו נוקשות עם עצמנו. מתי אנחנו ביקורתיות ושיפוטיות כלפי עצמנו. נדרשת כאן עצירה לזיהוי ולהעלאת המודעות, סוג של מיינדפולנס לרגשות ולתחושות שלנו.

2. התייחסות אל עצמנו כפי שאנחנו מתייחסות למישהו אהוב חשבו שנייה איך אתן מדברות אל הילדים שלכן כשהם בסיטואציה מורכבת. דברו אל עצמכן באותו קול חומל, בנימה אימהית ומכילה, כפי שאתן מדברות אל הילדים שלכן.

3. פרספקטיבה נסו להתרחק קצת מהסיטואציה, להביט עליה מרחוק, כדי לקבל פרספקטיבה. לפעמים, כשעושים ״מסגור מחדש״ לסיטואציות ומסתכלים עליהן ממבט על, ומאיזשהו מרחק, קל יותר להביט על הדברים אחרת וממקום יותר חומל.

4. "דע את עצמך" למדו להעריך את היכולות והמעלות שלכן, אבל גם לחבק את ה״פאקים״ שבכן ואת היותכן לא מושלמות. תזכורות הן דבר חשוב: כמה חשוב להזכיר לעצמנו שאנחנו לא מושלמות. שאנחנו רק בני אדם. ובני אדם טועים לפעמים. קשיים יש לכולם והם באים והולכים ואנחנו נצלח אותם. ועוד נזכיר לעצמנו - שאנחנו עושות הכי טוב שאנחנו יכולות. ולפעמים גם טועות. וזה טבעי ונסלח. ומכאן, אפשר רק להתקדם וללמוד ולהשתפר לפעם הבאה.

אז כמו שאתן מבינות, אין כאן פתרונות קסם, אלא רק תרגול, אימון, תזכורות עצמיות ומלא עבודה פנימית.

ומזכירה לכן, שכתיבה היא כלי תרפיוטי מדהים. כל כך הרבה מתאפשר בזכות הכתיבה: הקלה, פרספקטיבה, חיבור פנימי, אותנטיות, אינטואיציה, תובנות… ושם, בין הדפים יש המון מקום לחמלה עצמית. אפשר להתחיל לכתוב מהרגש שאתן חוות באותו רגע (אני כועסת על עצמי כי…., אני מאוכזבת כי…). או רק להתחיל לכתוב: ״אני מרגישה ש…״, או "אני חומלת לעצמי על..." ומשם זה כבר יזרום החוצה.

אז מה מכל הכלים והטיפים תאמצו לעצמכן? האם תסכימו להכניס חמלה עצמית אל חייכן? או לפחות להיות יותר מודעות אל חסרונה, בשלב הראשון?

מקווה שתישארו בסביבה לחלק האחרון בסדרה, ותמיד אשמח לשמוע מה דעתכן בנושא והאם הפוסט הזה נתן לכן ערך או חומר למחשבה. תהיו טובות עם עצמכן ♥