אפשר בקלות להתרגל לזה

אני לא מורגלת לנסוע לבד. לא עם אמא ולא עם חברות ובטח ובטח שלא לבד לבד. בדרך כלל אנחנו נוסעים כולנו יחד: שנינו עם הילדים. אלה החופשות הכי שלמות עבורי. כל היקרים לי סביבי ואני רגועה, לא צריכה לארגן אף אחד בבית, לא צריכה לחפש לילדים סידור, להתארגן על הסעות ולהכין לו״ז מפורט עם סידור עבודה ואוכל במקרר. וכשתומר ואני נוסעים יחד, אלה החופשות הכי ממלאות. אחרי שעובר הצונאמי של הארגונים, הלו״זים, השמרטפים והפרידות - אפשר להירגע ולהיטען ולא צריך לדאוג לאף אחד בזמן החופשה, רק לעצמנו.

אבל הפעם, הפעם הוצע לי פטנט אחר. כזה שחברות רבות שלי מתנסות בו. חופשת בנות. חני, חברתי האהובה אירגנה - זו לא הפעם הראשונה - חופשת בנות מפנקת בוילה חלומית, שהיא רק 40 דקות מהבית. ״בואי״, הציעה לי ואני חייבת להודות שלראשונה, הרעיון קסם לי. אנדי כבר גדל. זה כבר לא התינוק בן ה-7 חודשים שהייתי צריכה להשאיר בארץ כדי להצטרף אליהן לפרובנס... ״וזה פה קרוב״, עודדה אותי ואני המשכתי לעודד את עצמי: אם משהו לא תקין, אם יש קושי בבית, אם משהו לא מסתדר, 40 דקות ואני שם! לא שדה תעופה ולא אוקיינוס. נסיעה קצרה באוטו ואני בבית. וכבר דמיינתי את עצמי אורזת תיק ומה אני לוקחת איתי והתרגשות אחזה בי.

אז אחרי שהחופשה המיועדת לפברואר התבטלה בחסות הקורונה ובשל סגר מספר שלוש, תאריך טנטטיבי נרשם ביומן ותואם לתחילת מאי. הזמן חלף והרעיון הבשיל בי. הסיטואציה כבר הייתה שונה: כולנו היינו מחוסנות ומפלס חרדת הקורונה ירד. החופשה שלנו עמדה לצאת לפועל.

תומר נתן את ברכת הדרך. ״סעי גם ליומיים״, הציע ברוחב לב, ״נסתדר״. אבל אני החלטתי שבתור ״טבילת האש״, גם לילה זה ממש ממש מכובד לי. 24 שעות של ניתוק הן פריבילגיה ברמה אחרת.

ארגון מחושב ומלא ניסיון של חני שלי, הטיל על כל אחת להביא פינוק אחר: פירות, אלכוהול, חלב וקפסולות קפה, עוגות, נשנושים, פיצוחים ושתייה קלה. חלוקת תפקידים מושלמת, שאפשרה להתפנק בחופשה עד הסוף, עם כל הפרטים הקטנים! מנחשים מה היה חלקי בכוח!? :-)

אז בראשון בצהריים, נפגשנו בוילה. כולן היו אחרי חצי יום עבודה והרגשנו שנחתנו בגן עדן. נראה לי שכל מה שאומר, ייחטא למציאות ואתן לתמונות לדבר בעד עצמן (הן מופיעות גם אצלי באינסטוש: dana_dlatot@ בהיילייטס תחת getaway).

ה״תפירה״ המופתית של החופשה הייתה מושלמת: שפים מעולים לארוחת הערב, שפים לארוחת בוקר משובחת, מלא פינוקים לאורך כל היום, מסאג׳ עוצמתי - משולב עם תקשור!!!!, פתיחה בקלפי טארוט של אחת הבנות, פטפוטי נשים, צחוקים, אלכוהול, נישנושים וקפה בשפע סביב הבריכה, בנות משובחות וסופר-איכותיות, וגם מלא זמן לעצמי, בשקט, להתמסר לשלווה: לקרוא, לכתוב, להקשיב למוסיקה, ופשוט לנוח. מי זוכר בכלל מה זה ביום-יום!?

הקצב היה אחר לגמרי מזה שאני מורגלת אליו ביום יום, כמו גם לעומת חופשה זוגית או משפחתית. ובחדר, לפני השינה, היו כמובן שיחות אל תוך הלילה, עם ים זיכרונות מהצבא ומהשנים שבאו אחר כך, שהחזירו אותי במנהרת הזמן להיות שוב בת 18....

למחרת היום, ב-18:00 בערב, עת הגיע לוילה שף חמוד, להתקין ארוחה מהסרטים - שמהתמונות נראתה לא פחות מארוחה עם כוכב מישלן - פרשתי לי בשיא. סביר להניח שהייתי יכולה להישאר ושום דבר לא היה קורה, אבל הרגיש לי נכון ומדויק לחזור. כנראה שבפעם הבאה אשאר עם כולן עד הסוף... ואם אני כבר מדברת על הפעם הבאה, זה סימן ממש חיובי!

קשה להסביר איך חזרתי מהחופשונת הזו: 30 שעות שהטעינו אותי בכל כך הרבה אנרגיות. זה נשמע פעוט, איזוטרי אולי, אבל זה היה כל כך משמעותי! חזרתי גאה, מפויסת, שלווה. יכולתי לקחת נשימות עמוקות ונקיות מבלי ש״ייתקעו״ לי בסרעפת וייצאו שטוחות ולא מועילות. היו לי הספקי כתיבה מרשימים ואני, שקוראת כל כך לאט ודעתי מוסחת בכל רגע, הצלחתי להתקדם עם הספר הנהדר שקראתי (ועל כך בפוסט נפרד). היה לי משחרר, כייפי ומחובר לעצמי ולחברתי הטובה, האהובה, משכבר הימים. היה נשי, שבטי, מחבק, מלא הומור ומלא הווי. כזה שלגמרי אפשר להתרגל אליו! ופה ההזדמנות לומר תודה לכל מי שנשאר בעורף, גיבה ואפשר את החופשה הזו: לתומריקו שלי, להוריי האלופים וגם לילדים שזרמו ושיחררו הפעם. ותודה ענקית גם לחני, שלא ויתרה לי הפעם.

הבלתי יאומן היה, שכבר בדרכי חזרה הביתה החלו ליפול טילים על הדרום וירושלים. הבלאגן החל לחגוג. המועקה חזרה להתפשט בבית החזה. למחרת, הבנות סיפרו שבלילה ראו את יירוטי הרקטות מתוך הג׳קוזי שבחצר הוילה.... ביום שלישי, זה כבר נהיה מבצע עם שם, ובאותו בערב, כשכבר כולן היו בבתיהן עם משפחותיהם, שוגרו טילים גם על תל-אביב. בימים הבאים כבר נשארנו בבית עם הילדים ומיהרנו למרחב המוגן לא פעם. השבוע, שהתחיל בחופשה חלומית, גן העדן עלי אדמות, הפך בחלוף הימים לגיהינום. הטוב התערבב עם הרע, משל לחיים עצמם ולמורכבותה של המציאות. מבצע ״שומר החומות״ עדיין בעיצומו ואני מתפללת לימים שקטים, וטובים יותר, עבור ילדינו ועבורנו, ועבור כל תושבי הדרום והעוטף שסופגים כהוגן.

ואם נוציא את האירוע הזה ונבודד אותו, הרי שבקלות אפשר להתרגל לזה - לחופשת בנות מפנקת, בלוקיישן שנראה כמו לקוח מחו״ל, ולפסק זמן של כמה שעות מהחיים. אם תשאלו אותי, אומר לכן שזה פטנט חובה לכל אחת!

קאסה פורה וידה מושב נטעים (וכן, אני מודעת לעובדה שהמקום סופר-מבוקש, ויודעת שיש רשימת המתנה מטורפת לשנה קדימה. זה שווה את זה!)