חופשות עם ילדים - חלק א

הקיץ הזה, אחרי 3 שנות קורונה משתקות, יצאנו עם הילדים לראשונה לחו"ל. בשנה הראשונה לקורונה לא הרגשתי בטוחה (בריאותית) לצאת עם ארבעה ילדים מהארץ. לאחר מכן, היו כל כך הרבה הגבלות והנחיות משתנות מארץ לארץ, וטפסים והצהרות בריאות שצריך למלא (לשש נפשות!!!) שרק הרחיקו ממני את הרצון והחשק לארוז את עצמנו ולנסוע מכאן. הסתפקנו בשנים האלה בלא מעט חופשות מקומיות (חיזוק תיירות הפנים היא גם ענין חשוב :-)) ותהיתי מתי אסיים לשתות את "מיץ האומץ" ולצאת מגבולות הארץ. השנה זה קרה. החלטנו שזהו. נוסעים ודי.

כולנו חלינו כבר בקורונה, ההגבלות בארצות השונות הוסרו כמעט לחלוטין ולאנדי מלאו הקיץ 4, גיל שיותר מאפשר נסיעות (או כך לפחות חשבנו...). הקיץ, באופן יוצא דופן, התמזל מזלנו לנסוע פעמיים: בפעם הראשונה לכרתים, בהרכב משפחתי מלא פלוס-פלוס, לרגל יום ההולדת ה- 40 של אחשלי האהוב. חופשת "בטן-גב", במלון מפנק, all incluslive שזה הכי נוח ומשתלם עם ילדים – קטנים ומתבגרים, ים, בריכה, מגלשות מים וכל הכייף הזה.

הנסיעה השנייה תוכננה עוד קודם ויועדה לפריז. יורו-דיסני – שיתאים יותר לצעירים שבחבורה שלנו, בשילוב עם טיול עירוני שיתאים יותר לחברה' המתבגרים. מן שילוב שכזה, שיוכל להתאים גם לנו, כמבוגרים, וגם לילדים בני 14, 12, 8 ו- 4.

ובכן, לא מובן מאליו לנסוע פעמיים בחודש עם הילדים ועל כך יש בליבנו הכרת תודה גדולה. אבל הקיץ הזה פגש אותי, באופן אישי, עם הרבה מחשבות, שאחר כך עובדו לשיח זוגי והמשיכו להדהד בתוכי ולהוות דילמה – מה נכון לנו יותר, איפה היה לנו כייף יותר, איפה זרם יותר בלי מאמץ, ומה המסקנות לשנה הבאה. האם חופשת "בטן-גב" כייפית ונכונה לנו יותר מחופשה עירונית אינטנסיבית?

קיבלתי המון שאלות באינסטגרם, לשם העליתי תמונות וחוויות מהנסיעות שלנו הקיץ (הכל שמור בהיילייטס). נשאלתי איפה מצאתי "דיל לא רגיל" לנסיעה, האם אני חושבת שנסיעה כזו יכולה להתאים גם לילדים בגילאים X, Y, Z , איך תכננתי את הנסיעה, האם מלון או דירה עדיפים, מה מצב התורים בדיסני, והאם אני יכולה לשלוח לו"ז.

אז החלטתי לכתוב את סדרת הפוסטים הזו, על חופשות עם ילדים. הפוסטים הללו נכתבו על סמך ניסיוני בלבד, בהתבסס על הרשמים והחוויות שלי / שלנו ואין כאן שום המלצה מקצועית או חד משמעית, שטובה עבור כולם. אני לא יכולה לדעת האם טיול כזה או אחר יתאים למשפחתכם. אינני מכירה את הנפשות הפועלות אצלכם, ולכל משפחה יש את הדינמיקה שלה ואת סדרי העדיפויות ואת תחומי העניין שלה. לא אחראי מצידי להמליץ לכן מה כן ומה לא באופן אישי. אבל כן חשוב ומועיל לחלוק איתכן את המחשבות וההרהורים שלי, ואולי גם לקבל תובנות ופרספקטיבה מכן ומניסיונכן, שיכולים בסופו של דבר לתת לכולנו כיוון להחלטה ולעשייה לחופשה הבאה של כולנו. אחלק את שלושת הפוסטים האלה ל- לפני הנסיעה, תוך כדי ואחרי. אני מקווה שתמצאו בכל חלק כזה עניין ותועלת. שנתחיל?

לפני הנסיעה: עם יד על הלב, אני תמיד מרגישה שההנאה האמיתית, היא לפני הנסיעה. ברגע שמחליטים על יעד וסוגרים תאריכי טיסה, יש איזו הקלה. ושמחה באוויר. וגם ציפייה גדולה, שהנה, בקרוב נוסעים ויש תוכנית, ואיזה כייף שדברים קורים.

אני מוצאת, שכל עוד זה רחוק ממני, זה מרגש ומשמח אותי יותר. וככל שהנסיעה מתקרבת, כך עולות בי עוד ועוד חששות, דאגות, מחשבות תכנוניות ולבטים: מה בדיוק לקחת, איך לתכנן, איך לייעל תהליכים ואריזות וכו'. יתרה מזאת, חופשה שהיא עירונית, ולא "בטן-גב", או חופשה מהסוג שסובב סביב חוויות ולעיתים אף מקרקע אותנו למקום אחד, נדרש גם לתכנן את הנסיעה ו"לתפור" את הלו"ז לטיול. יש כאלה שאוהבים את זה. יש לי חברות שהבעלים שלהן הם מומחים: סוגרים מלונות, מסעדות, כרטיסים להצגות, רוכשים כרטיסים למוזיאונים וכו' – הכל מראש, כולל מסלול מדויק, מה-עושים-מתי. יש משהו מאד משחרר כשמישהו עושה את זה עבורנו, במיוחד אם אנחנו לא מחובבות הז'אנר. לעומת זאת, כשהכל "נופל על הראש שלנו", ובמיוחד אם אנחנו לא מאד אוהבות ופנויות לארגן דברים מהסוג הזה, זה יכול להיות גם מעיק, מלחיץ ולא נחמד. זה מה שקרה לי לקראת הנסיעה שלנו לפריז.

בחלוקת התפקידים אצלנו בבית, אני זו שסוגרת נסיעות. וגם מתכננת אותן. משמע, שחודשים ארוכים טרם נסיעתנו לפריז, ניג'סתי לכל חברותיי שהיו שם לאחרונה, וביקשתי המלצות - מה כדאי לעשות, על מה לא לוותר, לאן כדאי ללכת ועוד. הכנתי לי רשימות ארוכות של המלצות למסעדות, למוזיאונים, לשיט, לחנויות ומה לא, וכתבתי לי ממי קיבלתי כל המלצה. ישבתי יותר משבת אחת עם מפה ועם גוגל מפס וניסיתי להבין מרחקים ומה קרוב למה, ולקרוא מה מדליק ילדים בימינו אנו, ולחשוב מה הכי מתאים לנו, כמשפחה, בהכירי את הנפשות הפועלות.... זה לא היה פשוט, וכאמור, זה לא החלק המועדף עליי – לתכנן טיול בארץ זרה. כן, היה שלב שגם חשבתי לקחת מדריך שיעשה לנו בכל יום סיור אחר בחלק אחר בעיר, אבל בסוף ירדתי מזה מתוך מחשבה שעבורנו free style זה הכי הכי.

בבואי לארגן את הימים הספורים שלנו בעיר האורות, החלטתי שאני נועצת בכל יום "עוגן": איזושהי פעילות שחשוב לי לעשות, משהו שחשוב לי שהילדים יראו ומסביב זה לאלתר. ידעתי שהספונטניות חשובה בטיול של 6 נפשות ושהגמישות הכרחית. זה מזכיר לי, שבאוגוסט שעבר, כשחזרנו מחופשה בחיפה (אפרופו תיירות פנים בשנות הקורונה), סיפרתי לאבא שלי שהכנתי רשימות – מה נעשה בכל יום, איפה כדאי לבקר, ומה מומלץ לעשות בחיפה. בסופו של דבר, לא עשינו כמעט שום דבר מכל התוכניות שהיו לי, למעט לאכול במסעדות שהזמנתי לנו מראש. על אף שהיה לנו כייף מאד, חזרתי עם איזושהי תחושת החמצה שלא עשינו כלום כמעט מכל מה שהיה לי ברשימה. לא הגנים הבהאיים, לא ים, לא שוק, לא מדעטק ולא מוזיאונים אחרים. הילדים רצו לרבוץ בבריכת המלון כל היום. מן עצלות שיא שכזו, שאיכשהו התאימה גם לתומר ולי. אבא שלי, החכם, כתב לי בתגובה על עניין הרשימות: "הרשימה היא בשבילכם. הילדים לא צריכים הרבה. רק אתכם, וזהו". והיה בזה כל כך הרבה אמת, ששחררתי את תחושת האשם וההחמצה ולקחתי את זה איתי גם הלאה, לנסיעה הנוכחית.

אז זה לא שהשנה לא היו רשימות (בכל זאת, פריז ובפעם הראשונה עבור הילדים), אבל השתדלתי שלא להעמיס ולשמור על איזשהו מקום לספונטניות ולזרימה. בכלל, ההבנה שבטיולים ונסיעות לא חייבים להספיק הכל, לא להגיע לכל המקומות ולא בהכרח לראות דברים גרנדיוזיים – היא משחררת. לפעמים, השאיפה להיות בכל רגע במצב נינוח ורגוע, היא הרבה יותר חשובה. למצוא את רגעי ההנאה, להתחבר אליהם ופשוט להיות – עם המשפחה, עם הילדים ומחוברות לעצמנו. אז, הטיול הוא המוצלח, הנעים והשלו ביותר. נכון שקל להגיד, וקשה יותר ליישם, אבל תמיד טוב לזכור את זה ולעבוד על זה, כדי למנוע אכזבות ברגע האמת.

עוד עניין שקורה לפני הנסיעה, הוא אריזות. אין בעיניי מלאכה שנואה, כאריזה. אצלי, האריזות מתחילות קודם כל בראש ומתרחשות חודשים לפני הנסיעה עצמה. המחשבות מה לקחת, מהם הדברים שהם must לנסיעה (למשל, קרם הגנה, מצופים, עגלה, תיק תרופות להיפוכונדריות שבינינו ועוד), להתאים הכל למזג האוויר ביעד, לא לשכוח ניירת, דרכונים, ספר טוב ואת הילדים, כמובן.

עידן הפוסט-קורונה והבלאגן הגדול בשדות התעופה, המריצו אנשים לארוז את החיים שלהם בטרולי ולהאמין שיאפשרו להם להעלות את כל הכבודה איתם למטוס. לא רק שזה לא תמיד מתאפשר בפועל, חברות התעופה אף מערימות קשיים עם העניין הזה, ובסופו של דבר מאלצות אותנו לשלוח את הטרולי לבטן המטוס, כי לא עמדו במשקל הרצוי או שיש פשוט יותר מדיי כבודה להעלאה על המטוס... הם אף מגדילים וגובים אקסטרה תשלום על משלוח כל מזוודה קטנטנה שכזו. הטרולי הם פיקציה בעיניי, ובנסיעה השנייה שלנו כבר התפכחתי ושלחתי 3 מזוודות גדולות ועמוסות. לקחנו איתנו טרולי אחד, עם בגד ספייר לכל אחד (למקרה שחס וחלילה לא תגיע מזוודה), ואיזו עליונית עם שרוול ארוך לטיסה לכל אחד מבני המשפחה, וזכינו להעלות זאת למטוס, לא בלי ויכוח עם דיילת הקרקע. לאור הבלאגן עם המזוודות, שלתחושתי קצת התאזן ונרגע מאז הכאוס ביולי 2022, חשוב לערבב בין החפצים, ולארוז לכל הנוסעים דברים בכל המזוודות. כך, אם חלילה לא מגיעה אחת המזוודות – תוכלו למצוא עבור כל הנוסעים בגדים וציוד גם בשאר המזוודות. בנוסף, אייר-טאג תמיד יכול לתת איזה שקט נפשי. אנחנו לא הצטיידנו בו, אבל אני יודעת על כאלה שכן ושזה עזר להם לאתר מזוודות אבודות. נקווה שלא יהיה בכך צורך בקרוב ודברים יחזרו למסלולם, אך בכללי, תפילה קטנה לאלוהי המזוודות מעולם לא הזיקה. אז מה דעתכן? איך אתן לפני נסיעות? האם אתן מהמתכננות? האם אתן מכינות לעצמכן רשימות והמלצות? האם אתן סוגרות דברים מראש או משאירות מקום לספונטניות? איך אתן אורזות? האם יש לכן פטנטים מקלים לקראת נסיעה? אתן תמיד מוזמנות לכתוב, להגיב, להעשיר את עולמי / עולמכן.

חלק ב' בסדרה, על הנסיעות עצמן, יעלה לכאן בהמשך. אז אם אתן עדיין לא רשומות לבלוג, עכשיו זו הזדמנות מצויינת לעשות זאת כאן ולקבל את הפוסטים ישירות למייל ברגע שהם עולים לאתר.

תודה שקראתן עד כאן ♥ ונשתמע בקרוב.