סיפורים מחדר העבודה #1

כבר ב- 1929 הבינה ווירג'יניה וולף את הצורך ב"חדר משלך". לטענתה, כדי לכתוב ספרים, אישה זקוקה לכסף ולחדר משל עצמה. לא ארחיב כאן לגבי טענותיה של וולף, אבל כן אסכים שבעיניי, כל אחת צריכה חדר משלה. פינה. העניין הזה, של מרחבי עבודה - פינות וחדרי עבודה, ריתק אותי מאז ומעולם. תמיד נמשכתי לחללי עבודה והסתקרנתי להבין מה קורה בתוכם. במיוחד עניינו אותי פינות עבודה שהוקמו בתוך בתים מתפקדים, כחלק נפרד או בלתי נפרד מהוויית הבית.

חדר עבודה הוא לפעמים רק פינה. שולחן וכיסא. אולי גם לפטופ.

אבל לפעמים, הוא גם הרבה מעבר. לפעמים, הוא מקום של שקט, פינה של השראה. לעיתים, באמת אפשר למצוא בו מרגוע. לא פעם עולים בו רעיונות טובים, יש בו הספקים ותפוקות יפות, ולא אחת, מפינה קטנה אפשר ממש לנהל עסק מניב ומצליח. כמו בפרויקט האינסטגרמי האחרון שלי, "סיפורי אטוטפיט", שנכתבו בהשראת תמונות של מערכות לבוש שמצאתי בפינטרסט, גם הפעם נשענתי על מחסן ההשראות הבלתי-נגמר והאהוב עליי בעולם, וכתבתי 12 סיפורים קצרים, בהשראת תמונות של חדרי עבודה, הלקוחים כולם מפינטרסט. בראתי דמויות, המצאתי סיטואציות, הגיתי סצנות, כשלא לכולם יש פואנטה גדולה, לא לכולם יש התחלה, אמצע או סוף, ולא בכולם יש בהכרח איזה מסר משמעותי. התחלתי את הכתיבה כ-״תרגיל שיחרור״ בימים שבהם החל מבצע ״שומר החומות״ והכתיבה נעשתה מתוך הנאה, סקרנות וחיבה רבה לפינות עבודה באשר הן. בחרתי לכתוב על נשים וחדרי העבודה שלהן, ולברוא עולמות נשיים, עם לבטים ושאלות, דילמות וסוגיות אנושיות. בחלקם תוכלו למצוא קצת ממני. פיסות. רגעים. מחשבות. את הפרויקט האינסטגרמי הזה, החלטתי שאעלה גם לבלוג, לטובת הקוראות והקוראים שלי כאן. אני תקווה שתתחברו לתוצר ותאהבו את התוצאה, כשם שאני אהבתי את הדרך.

והנה הסיפור הראשון:

סיפור #1

בכל בוקר, מיד לאחר ש״פיזרה״ את הילדים בגנים, הייתה חוזרת במרץ הביתה, מכינה לעצמה כוס גבוהה עם מים פושרים ולימון ומתיישבת בפינה היפה שלה, זו שעיצבה במרכז הסלון בלית ברירה, באין מקום אחר בבית למקום שיהיה רק שלה. שולחן העץ העתיק נקנה בשוק הפשפשים בחיפה רק לאחרונה, והיא דאגה שהוא תמיד יהיה מסודר ושזר פרחים מסוגננים יעמוד עליו - פרחים שיכניסו אווירת צ׳י הביתה ויחדירו זרימה פנימה. היא פתחה את הלפטופ שלה ודבר ראשון בדקה את תיבת הדואר שלה. היא קיוותה למצוא בה מיילים של מתעניינות בקורס שלה לפנג שוואי. היא ייחלה לגלות פניות בנוגע להרצאות שלה. היא חלמה לראות תגובות בעקבות הפוסט האחרון שכתבה לבלוג שלה, בנושא מגורים בממ"ד. היא התפללה שתהיה שם בקשה לייעוץ אישי בתחום. רק ייעוץ אחד, לא יותר. זה יספיק לה בתור התחלה. היא אהבה את העשייה שלה, את המקצוע שבחרה לעצמה ובמיוחד אהבה את חדוות היצירה ואת התשוקה שלה לתחום. אבל באותה נשימה, היא כבר הייתה מיואשת מההכרח לדחוף את עצמה, מהצורך המתיש בשיווק עצמי, בלהוכיח את עצמה, ובלהישאר בתודעה של לקוחותיה הפוטנציאליות. הרשתות החברתיות היו עבודה בפני עצמה. שוב ושוב נדרשה לבלות שם שעות, להשקיע כספים בקידום ובדחיפה, בפרסום ובשיווק. זה עייף אותה. היא רק רצתה לעסוק במקצוע שלה, במה שהיא אוהבת. ורכבת ההרים הזו, של תקוות ואכזבות - כבר החלה לתת בה את אותותיה. היא ניסתה את כל הפתרונות הידועים בפנג שוואי למען הצלחה עסקית: היא הציבה עציצים בחלק הדרום מזרחי של הבית, מילאה קערת מים לשפע, גידלה גרניום אדום בצפון - להצלחה כלכלית, פתחה חלונות מדי יום ואווררה את כל הבית, כדי להחליף ולחדש אנרגיה, אבל היה נראה ששום דבר לא באמת זז. דרור ניסה לומר לה לא פעם לשחרר. פשוט לשחרר את המחשבות ואת ההתעסקות בקידום. "תתמקדי בעשייה השוטפת שלך", ניסה לדייק. לכתוב עוד הרצאות, הציע. לכתוב פוסטים ענייניים. לתת ייעוצים חינם בהתחלה. ״לוקח זמן לבנות עסק, לבנות שם ומוניטין״, היה מנסה לשדל אותה לסמוך על הדרך, להתפקס על העשייה עצמה, בדרכה אל התוצאה המיוחלת.

התמונה היפה מכאן: Pinterest