סיפורים מחדר העבודה #12

כששאלו אותה, היא לא ממש ידעה להגדיר מי היא ובמה היא עוסקת. תמיד הסתבכה עם ההגדרה. והתבאסה על עצמה, על הדרך... למה הכל תמיד צריך להיות מסובך, שאלה את עצמה. היא סירבה להיכנס למשבצת מוגדרת. היא הייתה גם אמנית וגם אדריכלית פנים, מהדור הישן. היא הייתה גם מעצבת מוצר וגם מפרקת, ממחזרת ובונה מחדש דברים. מוצרים. חללים. היא אספה השראות כל הזמן. על הקיר בחדר העבודה שלה עמד לוח שעם ובו היו נעוצות תמונות שאספה, רגעים שהתאהבה בהם, צבעים, טקסטורות, גוונים. כן, המשיכה הגדולה שלה הייתה לקשת הצבעים שבין שחור ללבן. כמו גם המשרד שתכננה לעצמה. אבל היו לה רעיונות גם בצבעים אחרים, הזכירה לעצמה. כאלה שעוד לא מימשה. היא עבדה כעת על בית במושב. בית ששופץ מן היסוד ועכשיו היה צורך להלביש אותו, לתת לו אפיון וחיים, לשייך אותו למשפחה שתגור בו, והם היו רחוקים מאד משחור ולבן. אפילו אפור לא בא בחשבון מבחינתם. היא נכנסה לחדר שלה מדי יום וחיפשה השראות בגוונים אחרים. גווני חול, ובג׳, קרם ולבן שבור. ״צבעים שמייצרים שקט״, כינתה אותם בעלת הבית, הלקוחה החדשה שלה, והיא שמה לב איך היא לוקחת את זה כמעט באופן אישי: מה, בשחור ולבן אי אפשר למצוא שקט? שחור ולבן לא יכולים לייצר הרמוניה? היא הייתה ערה לעובדה שקשה לה לצאת מאזור הנוחות שלה, קשה לה לעבור למניפת טונים וגוונים אחרת. היא העדיפה להישאר בדיכוטומיה שבין לבן לשחור. הייתה לה אחריות גדולה, לגרום לביתם החדש להיות מיוחד, להיות הם. היה לה חשוב שהבית ישקף ויבטא אותם כבני זוג, כמשפחה שלמה, אבל גם כאנשים פרטיים. היא הייתה צריכה לענות על כל הצרכים הפונקציונליים, הרגשיים והאנרגטיים שלהם ואיך שלא הופכים את זה - זו הייתה אחריות עצומה. לא, זו בהחלט לא הייתה העבודה הראשונה שעשתה. היה לה ניסיון עשיר והיא עשתה פרויקטים גדולים מאלו. אבל במקרה הזה, משהו באנשים גרם לה לרצות להיות מדויקת יותר. לרצות אותם. לשמח. משהו בבקשות שלהם היה מאד ברור ולא השאיר לה הרבה מקום לדמיון או משחק. הם ידעו היטב מה הם רוצים. הם לא השאירו לה כמעט יד חופשית. כמו לא סמכו עליה. אולי זו הייתה הבעיה העיקרית, ולאו דווקא פלטת הצבעים... אולי זה היה המקור הראשון לתקיעות. השראות, פקדה על עצמה לחפש. רק השראות יוציאו מאותה מההעדפות האוטומטיות שלה, מהבחירות האינסטינקטיביות. השראה הפכה להיות מילה שחוקה כל-כך, בעלת שימוש יתר בשפה העברית. מילה שגורה כל כך בלקסיקון, חשבה לעצמה כשפתחה ספר עיצוב כבד ששכן למרגלות שולחן העבודה השחור מבריק שלה. מה זה השראה בכלל? ואיפה עובר הקו בין השראה להעתקה? או שמא זה בעצם חיקוי? מה יעזור לה לצאת מהתקיעות הזו שבה הייתה שרויה לאורך כל העבודה על הפרויקט במושב? ומה יסייע לה לקבל מוזה שונה? האם צריך פה איזושהי התעלות רוח? הבנה עמוקה יותר של הדברים? אינטואיציה אחרת או אולי הבנה שהפעם נדרשת ממנה אקסטרא-יצירתיות? מניין תבוא עליה ההארה ותפצח את הדרך הנכונה לפרויקט הזה? היא קמה ממקומה והחליטה למדוט. המדיטציה תכניס בה את הידיעה החדשה, ידעה בבטחה. כשתעצום את עיניה כבר יחדור השקט פנימה. כשתתחיל לנשום באופן סדיר, היא תדע את התשובות. הן יבואו אליה מאליהן.

התמונה המהממת מפה.