סיפורים מחדר העבודה #4

כמה שיגעה אותו כששיפצו את הבית. התעקשה שימצאו מקום עבורה לחדר עבודה. חדר עם דלת, ביקשה. מקום סגור, שיהיה רק שלה, ובו תוכל לעבוד בשקט, מתוך הבית. להיות ולא להיות.

היא הרי טיפלה בקליניקה מחוץ לבית בשלב הזה, אבל את כל הסיכומים שלה, את המחשבות וכיווני הטיפול היא עיבדה והגתה ורשמה והייתה צריכה לשם כך מקום שליו ורגוע. הם סידרו לה חדר עבודה מהמם. פרקט עץ כהה, שולחן לבן, מינימליסטי עם נגיעות זהב, שטיח באפור בהיר ולבן, וכורסה נוחה לשבת בה באפור בהיר, שהתכתבה היטב עם השטיח. אפילו צג המחשב היה לבן. היא סידרה על המדפים סוקולנטים ותמונות ממוסגרות של הילדים ושלו ועיצבה הכל בצורה מינימליסטית, שלא תעיק עליה ותציף ותבלבל. אבל בסופו של יום, היא לא הייתה מסוגלת לשבת בחדר הזה אפילו דקה. שום דבר לא יצא ממנה כשישבה מול צג המחשב הענק, שהבהיק בלובנו. הסמן עמד והיבהב באותה נקודות שעות, ואף מילה לא יצאה מתוכה. שום משפט בר דעת. שום מסקנה מאירת דרך. היא ביקשה ממנו שיוסיפו וילונות. אולי יהיה בהם איזה רוך, משהו שיחצוץ בין האור הקשה שמגיע מבחוץ, לפנים החדר. הוא ניאות לה. כבר איבד אנרגיה מלהתווכח איתה. אבל כלום לא עזר. כשלא היה בבית, ניסתה להזיז את כיוון השולחן, לסובב את הכיסא, לשנות את ההעמדה. אבל כלום לא עזר. רק במחשב הישן בקליניקה המעופשת שבה עבדה, רק שם בין הקירות המתקלפים בקומת המרתף של בניין ישן, רק במכון שבו עבדה ובין חדריו עזרה למשפחות, לנערים ולנערות, להורים אבודים, רק שם - הצליחה לעבוד. לתת ייעוץ, לרשום סיכומי פגישה, לכתוב למנחת הסופרוויזן שלה רשמים והצעות לפעולה ועשייה. רק שם, משהו בה פרח. והיא לא אמרה לו על כך מילה.

התמונה היפה מכאן: Pinterest