סיפורים מחדר העבודה #9

בדירת הרווקות הקטנה שלהן לא היה מקום מיוחד שהוגדר כ״חדר עבודה״. הסטודנטיות לא היו צריכות מקום ספציפי ללמידה. למעשה, כל מקום היה ראוי ללמידה. גם (ובעיקר) שולחן המטבח מעץ גושני, ששימש גם כשולחן אירוח, כשחברים היו מגיעים ״להתנחל״ אצלן. ולמה לא, בעצם!? רק להן הייתה דירה שווה כזו, מסוגננת, חדישה, מטופחת ונעימה.

שתיהן למדו בבצלאל; רניה למדה ארכיטקטורה ומלי למדה צורפות ואופנה. עבור שתיהן הלימודים היו במקום הראשון. ״קודם כל זה״ - הייתה אומרת רניה ומלי תמיד הייתה מסכימה בחיוך. היה להן ויז׳ן משותף, תוכנית עבודה ברורה: לסיים את הלימודים ולהקים מיזם מיוחד, שיכלול עיצוב ארכיטקטוני בחללים נשיים ומתן שירותי עיצוב אופנה יעודיים עבור אותן נשים. כל החברים שלהן ידעו על היוזמה המתגבשת הזו. הם גם ידעו כי אין מתאימות מרניה ומלי לשותפות עסקית כזו. הן היו יין ויאנג. משלימות זו את זו בצורה הרמונית כל כך. גם בבית זה היה כך: רניה הייתה אופה, ומלי מבשלת. מלי הייתה ״שרת החוץ״ ושמרה על קשר קרוב עם השכנים ורניה הייתה ״שרת האוצר״ וטיפלה בחשבונות ובענייניים הבירוקרטיים מול ועד הבית. רניה הייתה מכינה קפה מפנק ומלי הייתה על הכלים. רניה עיצבה את הדירה והתייחסה לכל חלל ונישה בדירתן הקטנה בעוד מלי הייתה מרוכזת בטקסטיל, בפרינטים, בתפירת כריות ובהכנסת שטיחים וכירבוליות, ואווירה אופנתית ומעוצבת. אבל שתי זוגות העיניים שלהן היו נשואות אל אדם אחד: ירון בר, המרצה לאומנות. שם, כל היוזמות התמסמסו, כל רוח חברית נעלמה, כל אחווה נשית הייתה כלא הייתה. כשירון בר נכנס למשוואה, שתיהן היו הופכות ליריבות כמעט. צ׳ילבטת. על מי הוא הסתכל יותר, למי הוא אמר מה. הן ניסו לפענח מה עומד מאחורי כל משפט שלו, מאחורי כל מילה, והאם היו בהם רמיזות כלשהן לאיזשהו עניין מצידו. לא יין ולא יאנג יותר. כשירון בר נכנס לתמונה, הן היו כל אחת לעצמה. ילדות מטופשות ולא בוגרות.

התמונה היפה מכאן