אורזים ללילה

פעם פעם, בחיים הקודמים שלנו, לפני שהיו לנו שלושה ילדים ובית בבנייה, היינו מקפידים לנסוע בכל שלושה חודשים לחופשונת קצרה בת שני לילות. מכיוון שחרדתית שכמותי, עם קשיי פרידה רציניים, מתקשה לשאת את המחשבה שים יפריד ביני לבין הילדים, היינו נוסעים ״בקטנה״, לאסקפיזם קצרצר, אך ממלא מצברים וחשוב ביותר לחיי הזוגיות, בגבולות הארץ… סבתא דורית הייתה נרתמת להשגיח על הילדים ואנחנו היינו מתפנקים בשני לילות ושלושה ימים מחוץ לבית- תמיד רביעי עד שישי, כדי שיהיה כמה שפחות קשה לשמרטפית הנאמנה, האהובה והאוהבת.

אבל תודה לאל שנלי הצטרפה לחבורה העליזה, וחלום התגשם ובית נבנה לו, וחיינו מעט השתנו לאיזה זמן. ויצא שמזמן לא נסענו לחופש – רק אני והוא.

בדרך כלל נהגנו לנסוע באוקטובר (אחרי החגים), ינואר (ביום ההולדת שלו) ובמאי (יום הולדת מאוחרת עבורי). הפעם, החלטנו שנעשה פסק זמן קצר, אך ממצה, ממש ביום הולדתי.

כבר הייתה לנו הזמנה סגורה במלון בוטיק ״בית בגליל״ שביער ביריה (חצור הגלילית) שהיה מאד קסום ויקר לליבי. אבל להפתעתי הרבה קיבלנו יחס איום לאחר שכבר היינו ערוכים להגיע. אתם יודעים שאני מקפידה לכתוב כאן רק דברים טובים. תשבוחות והמלצות. הרי דברים רעים יש לנו מכל עבר… אבל זו באמת הייתה שערורייה, שאני מנועה כרגע מלפתוח אותה כאן (למרות שלא תאמינו עד איפה מגיעה החוצפה!), ונאלצנו לוותר על חופשתנו שם. אספר רק שנעלבתי עד עמקי נשמתי מהיחס, מהדיבור, מהגישה (על אף שזה לא היה אישי נגדי, אני יודעת), אבל אחרי הבכי והעלבון ורגע לפני שהחופשה שתכננו עמדה לרדת לגמרי מהפרק, האיש שלי פסק שלא יפנצ’רו לנו במחי יד את פסק הזמן הזה. “נמצא מקום אחר!”, אמר בפשטות וכשהזכיר שיש איזה מקום חדש בצפון, נזכרתי ב“אלמא” שבזיכרון יעקב.

אז נכון, לא לגמרי צפון, אבל אזור חיוג 04, שזה לכשעצמו מספיק בשביל להרגיש בחופש. ושם דווקא היה חדר אחרון במחיר סביר והחלטנו שהולכים על זה! אז בין עבודות ובין פורים, רגע לפני שחוזרים לחפש ולאפר את הילדים, יצאנו לדרך. סבא וסבתא נרתמו שוב לשמור על הילדודס – ושלושה זה לא צחוק להשאיר! – ואנחנו נסענו לנו בבוקר לציין את חגיגות ה-37 שלי…

מה ארזנו?

ובכן, מלאכת האריזה היא הדבר השנוא עליי ביקום. ההחלטות מה לקחת, הבחירות איזה אאוטפיט ישרת כל חלק מהיום, המחשבות על ״אם״ (אם יהיה קר, אם יתחמם, אם משהו יישפך עליי… אם ואם ואם!) שגורמות לי תמיד לקחת ״חצי בית״ – היו שם גם הפעם! אלא שלנסיעה הזו השתדלתי ממש להצטמצם. בחרתי סט בגדים לערב וסט למחרת, פיג’מה, וכלי רחצה. ספר טוב, מגזין כייפי ומחברת השראה, כמובן. כי אלה האחרונים, הם הדברים שהכי הכרחיים לי להנאה שלמה.

לראשונה ארזתי בצניעות. בדיוק. בלי יותר מדיי ״אם״. והכל נכנס לנו בטרולי קטן וחמוד. והייתי מבסוטה מזה בלי די! כי פעם ראשונה שלא הגזמתי. ויחד עם זאת, לא היה חסר לי דבר.

אז התחלנו את הבוקר בגוז׳ ודניאל, המסעדה המהממת שבבני ציון! אכלנו ארוחת בוקר טעימה ביותר מתוך בופה עשיר, טעים ואסתטי. התפעלנו מהנופים הנשקפים מבעד לזגוגיות ונהננו מהאווירה הכללית.

משם המשכנו צפונה, למלון אלמא. המקום שופץ ונבנה בצורה מאד מודרנית: בטון חשוף, צבעי אפור ששולטים בכל מקום וגם מלא חפצי אומנות, הפזורים בכל רחבי המלון. עם יד על הלב, את הגרסה הארכיטקטונית הזו אני פחות מעדיפה. אוהבת יותר מקומות בסגנון כפרי, חם, קצת עתיק ורטרו במובן מסוים. אבל על כך פיצה הנוף החד פעמי שנשקף מהמלון, הגינון המדויק והפריחה המטופחת וכמובן האומנות שבמקום. החל מציורים, צילומים וכלה בפסלים ומיצגים, שמוסיפים אופי למקום.

קיבלנו שירות אדיב ומסביר פנים, חדר שהתפנה עבורנו הרבה לפני הזמן המשוער, והיה ממוקם בפרטיות מושלמת, עם מרפסת רחבת ידיים ונוף הישר לים ולבריכות הדגים… בהחלט עסקה טובה! לקחנו חדר סטנדרטי. חמוד מאד. עם מקלחת (טוש), מיטה נוחה ומסך טלויזיה גדול. בול מה שצריך!

בערב, בהמלצת אחשלי האהוב, יצאנו לאכול ב- Cucina, מסעדה איטלקית מתוקה במדרחוב הראשי של זיכרון. המנות היו נהדרות,טעימות ומשביעות והשירות נהדר אף הוא.

ארוחת הבוקר במלון הייתה מהמשובחות! ״מעדנייה״ עם מבחר עצום של גבינות, דגים, קינוחים, חלבה, יוגורט, גרנולה, פירות ודברי מאפה. קיבלנו מגש של לחמים לשולחן, כמו גם מיץ, קפה וביצה לפי בחירה. הכל היה טעים ונעים ובימות הקיץ החמים יותר אפשר לשבת בחוץ, במרפסת יפה, המשקיפה אל הנוף.

אנחנו מצאנו… והיה לנו קסום ומהנה!!!!

ותודה להוריי הנפלאים על תקתוק מופתי של הילדים ולאח שלי, הקוסם, הממגנט, היוצק שמחה לחיי ילדינו – מקטנה ועד גדולה, בהומור ובסבלנות אין קץ. זה לא היה אותו דבר בלעדיכם! ♥