אחווה נשית

אל הספר הזה נמשכתי מתוך סקרנות. מיד כשראה אור ובשל קירבה משפחתית, העלתה שלי גרוס הנהדרת תמונה באינסטגרם אודותיו וזה לכשכצמו היה מעניין מספיק בשביל לחפשו. אלא שבשום חנות ספרים באזור הוא לא נמצא, הופך להיות בלתי מושג ובשל כך מסקרן אף יותר. כאילו נכנס בי דיבוק רדפתי אחריו. ככה אני, כשאני רוצה משהו והוא לא נמצא לי… ובדיעבד, מסתבר שההתעקשות הזו שלי הייתה לגמרי מוצדקת! כי פעם שהחזקתי בו, היה קשה לעזוב. נשביתי בקסמו, בכתיבתו, בסיפור הייחודי שלו, שפתח בפניי עולם ומלואו. הוא ריתק אותי, מה שהרבה זמן לא קרה לי עם ספר איכותי.

תמי בצלאלי היא אמנית. היא מורה לאומנות ולרישום. היא אם. היא בת זוג. היא אישה שהייתה נשואה לגבר וכיום חיה בזוגיות עם אישה. תמי בצלאלי היא כותבת. כתיבתה קלילה ומרתקת. כנה וכואבת. יש בה אמת עם צחוק ועם דמע. במובן מסוים זהו ספר אוטוביוגרפי, על חייה של תמי עצמה. בוודאי יש בו שינויים קלים, סטיות מהחיים, עיבודים, ואני מאמינה שהוכנסו אליו ממדים ספרותיים כדי להפוך אותו למה שהוא, אבל איזה ניחוח של אמת עולה מבין השורות והוא עדיין מצליח להעביר ביושרה ובכנות את הסיפור המרתק על ״עולם הנשים שאוהבות נשים״ ולדייק ברגשות בצורה סוחפת וחשופה.

בגדול, זהו סיפורה של דליה, גיבורת הספר ״תישארי״, אשר מספרת את סיפור נישואיה לשני גברים במשך יותר מעשרים שנה. היא מתארת את חיי המשפחה שלה, היחסים עם ילדיה ועם הוריה ומתארת בעדינות שובת לב גם את המעבר אל העולם הנשי, החיים עם אישה, תגובת הסביבה למהפך והשינויים החלים בה.

זה יכל להיות ספר ״שחור״, קודר מעצם ההתמודדות שלו עם קושי הבגידה, ונישואים לא מוצלחים, דיכאון אחרי לידה, גירושין, סימביוזה עם הילדים, אהבה כה גדולה עד שלא ניתן להושיע אותה. זה ספר על אובדן. אובדן של ילד ושל זהות, ומציאתה של זהות אחרת, נכונה, מתאימה וטובה בהרבה עבור הגיבורה. זהו סיפור על אמפטיה לוקה בחסר ועל החיבוק שלא ניתן. זהו סיפור על דרך קשה ולא מלטפת. ובכל זאת הספר הזה הוא לגמרי ״לבן״ ובהיר ונקי. הוא נקרא בנשימה אחת, חי ומענג וצובט ומקסים וכמובן – פותח בפנינו עולם חדש, שזה תמיד ערך מוסף בעיניי והצדקה לקרוא.

דליה מסבירה את עצמה בצורה מדויקת, על כל הרגשות שפוקדים אותה: מועקה, עצב, דיכאון, כאב האובדן, שמחה, הקלה, נחת, ולא קשה לפתח אליה חיבה עצומה תוך כדי קריאה, ממש כזו שבא לחבק אותה. כי מרוב שהיא שקופה לאורך הקריאה ואינה נראית בעיניי סביבתה (למרות שהיא כה כמהה וראויה לכך), התחשק לי להושיט אליה ידיים מבעד לדפים ולאסוף אותה אליי לחיבוק. כל כך לא מגיע לה על כל מה שהיא עושה, הרהרתי בלי קול. כל כך לא מגיע לה יחס כזה על ההתמודדויות השונות שלה, חשבתי לעצמי. מגיע לה יותר טוב. הרבה יותר טוב. ורק כשהכירה את מירהג׳י שלה, זוגתה בסיפור, הרגשתי שהיא כבר לא זקוקה לחיבוק שלי ולא צריכה את האמפטיה שלי עוד. היא בידיים טובות. סוף סוף היא אישה אהובה. אישה שמרגישה שרואים אותה.

התודות שבסוף הספר כבר סחטו ממני דמעות של ממש. הספר והמציאות התערבבו להם ונגעו לי ללב. בכיתי את האובדן ואת החברויות הטובות ואת הקבלה ואת ההגעה אל המנוחה והנחלה.

הרישומים של תמי האומנית, מופיעים פה ושם לאורך הספר, כולל על הכריכה היפה, המדויקת, וגם כשהם אינם מופיעים שם – תהליך הרישום ועבודת הציור האומנותית שלה מאד נוכחים ותופסים מקום נכבד בין דפי הספר וזה מרענן ויפה ושונה ומעשיר.

דליה הגיבורה, מציירת סדרת ״בתים שעוזבים״ ובכלל, היא נתפסת בעיני בעלה כ״מי שעוזבת״, אבל הבית הוא הרבה מעבר לעניין הפיזי. הוא למעשה ״למצוא מישהו בבית״, במובן של להגיע לשקט הנפשי המיוחל בבית מטאפורי ולהישאר בו. ?Home is where your heart is אז כזה בדיוק!

זהו ספר על כוח נשי, על שבטיות, על חברות אמיצה, על מערך של תמיכה והעצמה נשית. כבר כתבתי שהתאהבתי בדמותה של דליה עד מאד. נשביתי בפשטותה, בכנותה. חשתי אמפטיה כלפיה ורצון להכיל אותה. ומבלי להכירה כלל, אני מרגישה שהתאהבתי גם בתמי בצלאלי. על שכתבה את דליה.