איפה נורה אפרון, איפה?

זה לא הספר הראשון של ורד שנבל שאני לוקחת לידיי. את הקודם שלה “עכשיו אפשר להתחיל” קראתי גם כן, והוא היה לי בהחלט חביב: קריא וקליל ורומנטי וזורם. לא מהספרים שיגרמו לי להישבע על הספר הבא שלה, או שיביאו אותי לרוץ לחנות לכשייצא, אבל אני זוכרת שהוא היה נעימי כזה. ואז ראיתי על במת הספרים את החדש שלה, והציור שעל הכריכה צד את עיני, ושם הספר ״בית הקפה של נורה אפרון״ משך אותי עוד יותר, והחלטתי שזה מספיק טוב כדי לקרוא ספר של שנבל בשנית.

אני לא מכירה את ורד שנבל, אבל אני די מחבבת אותה. אולי כי היא גם רמת-שרונית, אולי כי הוציאה שני ספרים לאור ורק על כך היא נערצת בעיניי, ואולי אני מחבבת אותה סתם כך – במן חיבור מיסטי ובלתי-מוסבר שכזה.

כך או כך, התחלתי לקרוא את הספר החדש והפוטנציאל היה לגמרי טמון בו: העלילה מתרחשת בניו יורק וזו לכשעצמה תפאורה נהדרת… ומיד נכנסים למתח: מי ברח למי, מי מת למי, מי יפגוש את מי. ליב ואיילנד הם שני אנשים עם גורל דומה: שניהם אנשים בודדים, שניהם נמצאים בנכר, בעיר הענקית והמדהימה הזאת, ושניהם היו אמורים להתחתן. אחת ברחה לחתן, לשני ברחה הכלה. המוות מסתובב לו גם הוא בין הרגליים שלהם, גודע את כל מי שאהוב, אוהב ונאהב ומטיל מורא על האפשרות להתאהב, להיאחז באהבה ולשמור עליה בחיים… גם מעשי בגידות לא חסרות שם. צלקות שנוצרו מאי אמון, מכאבי לב… ולא רק בליב ואיילנד עוסק הספר, אלא גם בניסן, ישראלי שירד מהארץ ובעליו של בית קפה מצליח, בו גם צולם סרטה של נורה אפרון.

התרשמתי שהספר הנוכחי טוב יותר מהספר הקודם: יותר בוגר, יותר מהוקצע, יותר מתוחכם ספרותית. א ב ל – עד עמוד 125 בערך, העלילות מסופרות באופן מקביל. עוד אין מפגש ממשי בין הדמויות, למרות שברור לכל שהן תפגשנה באיזשהו שלב… עד אחרי עמוד 100 הכל מתנהל בקווים מקבילים שנפגשים רק לרגע קט (בבית הקפה, בלובי של הבניין מחוץ למעלית וכדומה) מבלי להתפתח ממש. מה אומר??? העניין הזה קצת ייגע אותי! למעשה, כמעט שנכנעתי ועזבתי את הספר! עד שעברתי את מחסום ה-100 לקח יותר מדיי זמן וגם אז היה ניכר שכלום לא זז… ולאן לא לקחתי אותו איתי??? לים, למיטה, לבית קפה, לחופשה… והיו ימים שאפילו לא רציתי להוציא אותו מהתיק, עד כדי כך ייאש אותי המצב שכלום לא זז.

כי בואו נגיד שרק לקראת עמוד 190 דברים מתחילים לקרום עור וגידים. מפגשים נעשים עמוקים יותר, נוגעים יותר, כאילו עד עכשיו כל זה היה ״משחק מקדים״ (ו-190 עמודים למשחק מקדים – הם המון!!! קצת יותר מדיי, במיוחד למישהו עם קצת פחות סבלנות מזו שהייתה לי…). ורק אז “הרבצתי” תאוצה.

ממאת העמודים האחרונים ממש נהניתי, והצטערתי שלא הייתה לי את אותה תשוקה לקרוא כך מתחילת הספר…

יש לציין כי דפיו הדקיקים של הספר עיצבנו אותי, כאילו ההוצאה חסכה על הקוראים! (נכון, ואולי גם על כמה יערות).

אבל בסך הכל מדובר בספר טוב, אנושי ונעים, המביא את סיפורן של שלוש נפשות בודדות ומראה כיצד הן מוצאות את מקומן בעולם – ברמה הזוגית ובכלל… מצוין – בעיקר בחופשה, כשמנותקים ויש אפשרות לקרוא בזרימה ולהיכנס לעלילה ול”אקשן” כמה שיותר מהר!

יש לכם מה לומר על הספר? מזדהים? חולקים על דעתי? יש לכם המלצות נוספות? תמיד תמיד אשמח לשמוע…