אני מאמינה לך

את הספר הזה אהבתי ושנאתי באותה מידה. היו רגעים שרציתי להקיא ממנו, מחוסר הצדק, מהמציאות העגומה והמסובבת שנשים חיות בה. והיו רגעים אחרים שלא יכולתי להפסיק לקרוא. הסקרנות משכה אותי: להבין מה יהיה ואיך זה נגמר. ההצצה לחיים של אחרות והכתיבה הקולחת גרמו לי להתמיד בקריאה ולסיימה.

הספר הזה הוא ספר בועט. ספר מציק, שכתוב מעניין וסוחף כמו פרוזה, על אף שהוא לא. הוא מתאר את סיפוריהן של שלוש נשים בארה״ב: מגי, תלמידת תיכון שנוצלה מינית על ידי המורה הנשוי והאהוב שלה, סלואן, בחורה יפהפייה, בעלת מסעדה ונשואה לאיש שנהנה לחלוק את אשתו עם עוד פרטנרים במיטה, ולינה, שמשתוקקת להשתחרר מחיי נישואין יציבים, אך משעממים ולשוב לאהבת נעוריה, ובינתיים בוגדת בבעלה כדי לממש את אהבתה המיתולוגית.

התכנים היו קשים עבורי, לא תמיד פשוטים לעיכול, אולי בשל היותי מרובעת. אולי בשל היותי אם למתבגרת (זה היה המטריד מכל, מבחינתי). ואולי בשל היותי אישה, החיה בעולם שנראה שדעתו נטרפה עליו, וגברים מרשים לעצמם לעשות בנשים דברים לא ראויים, בלשון המעטה, משל היו חפץ ולא אדם עם רגשות ורצונות, ועם שיקול דעת, ועם עתיד שייפגע ויינזק אנושות אחרי מעשיהם החייתיים, האימפולסיביים וחסרי המחשבה.

הספר הזה עורר בי הרהורים על אהבות מיתולוגיות, טעויות בדרך, ונישואים משעממים. תהיתי לגבי נשים המחפשות חוויות סוערות גם מחוץ למסגרת הזו. עלו בי אינספור מחשבות לגבי ניצול מיני מהו, מה נחשב להסכמה ומה נחשב כניעה למרות. הרהרתי ביני לביני בדפוס הזה של מתירנות ושחרור מיני, בעודי נחשפת לדפוס זוגי אחר מהמקובל. ומה זה מקובל בכלל? אז כן, במובן הזה זו הייתה קריאה ״פותחת מחשבה״, כזו שגורמת לגלגלים לנוע, מהסוג שאני בדרך כלל אוהבת, כי יש בו ערך מוסף. זו אינה קריאה שמבזבזת את הזמן. שמעבירה אותו סתם כך, בלי להשאיר חותם.

יחד עם זאת, קראתי אותו במועקה כבדה. היה לי לא פשוט לקרוא על נערות שנוצלו בידי גברים, לעיתים מבוגרים מהן, על חוויות ילדות שעיצבו התנהגויות מיניות שונות, על חוסרים בילדות שהביאו לצעדים דרסטיים כבוגרות. וכל זה על רקע האונס המזעזע באילת של בת ה-16, שלא ממש תרם לדברים להחליק לי בגרון. בהיותי אם המגדלת בנות, אחת מהן בגיל ההתבגרות, לא יכולתי שלא לעשות השוואות, לשים לעצמי נורות אדומות ולנסות להמשיך לנשום ולקוות – שיהיה בסדר.

״באחד הימים האחרונים של המשפט, כשמגי הייתה בדרכה אל מחוץ לאולם, דשדש לעברה איש כבד גוף ואפור שיער, בשנות החמישים לחייו, ואמר, ״אני לא יודע אם זה שווה משהו, אבל אני מאמין לך. מהיום הראשון האמנתי לך.״ (עמוד 346). ובכן, זה שווה המון!!! ונדמה שזה מה שכולן רוצות. שיאמינו להן. שיקשיבו לחוויה שלהן. לסיפור שלהן. ושייתנו להן משקל ותוקף. ויבינו שמעשים מהסוג הזה הם חורצי דין לכל החיים. הם משנים עולמות!!!!

הספר הזה לא קל לעיכול. הוא מטריד לעיתים תכופות. ובשונה מהמלצות שנתתי כאן בעבר, אין כאן הכוונה ברורה האם לקרוא או לא לקרוא. זו לא המלצה ובטח שלא דיס-המלצה. זו בעיקר הבהרה חשובה, לקראת מה אתן הולכות כשאתן לוקחות את הספר הזה לידיים שלכן. מה שנקרא: Handle with care.

שלוש נשים, ליסה טדאו, הוצאת ידיעות ספרים