הביקור הראשון בספארי

כשלבתנו הבכורה, לורי, מלאה שנה החלטנו שלא לשלוח אותה לגן בינתיים. היא עוד קטנה, ואימא יכולה, אז היא תישאר עוד קצת בבית… המדיניות הזו הכתיבה את ההתנהלות שלנו גם עם שאר הילדים : שלחנו לגן רק בספטמבר, כשלכולם מלאה שנה וחצי פלוס (כל השלושה ילדי חורף). יש איזה שקט בידיעה שהם תחת חסותך, כל כך קטנים וחסרי ישע עדיין, ואתה בשליטה עליהם, יודע כמה אכלו ואיך, איך ישנו וכמה זמן, מה עשו במהלך היום וכו’. אבל יש גיל מסוים – אצלנו בסביבות שנה ו-3 חודשים, שנה ו- 4 חודשים – שאני מרגישה ש- זהו! אני לא מספקת עוד את הסחורה. כי כמה אפשר ללכת לגינה, להיסחב עם אמא לסידורים, או ללכת לג’ימבורי, שממנו הם כבר מטפסים החוצה ויוצאים לשוטט סתם כך בעולם? אז עכשיו זה הזמן הזה עם נלי. אני מרגישה שהיא מחפשת חברה של ילדים, שהיא סקרנית, שהיא לומדת לשיר שירים ומתעניינת בספרים (אחרי הכל, התפוח לא נפל רחוק מהעץ…). היא נכנסת לכל חנות של “צומת ספרים”, לוקחת לה ספר ומתיישבת בפינת הקריאה על כיסא עץ קטן ומעיינת. האינטראקציות שלה עם ילדים אקראיים ב”דיאדה” או בגינה פשוט מרתקים, ואני חשה שתאורטית, זה היה יכול להיות זמן מתאים לשלוח אותה לגן. היא לגמרי מוכנה. הבעיה היא שנרשמנו לספטמבר, אין מקום פנוי כרגע בגן, והבעיה העוד יותר גדולה היא, שאימא שלה לא ממש מסוגלת לחשוב על זה. אני לא יכולה לדמיין את עצמי נפרדת ממנה ושולחת אותה בבוקר לגן. עוד קצת, אני מבקשת, לפני שאני משחררת. אז כל עוד היא תחת חסותי והוסכם שאני זו שמספקת לה את המסגרת והתוכן, החלטתי להרחיב את אופקיה ולהעניק לה חוויה מסעירה ומרגשת… טוב, האמת שאני מגזימה כאן, והייתה לי דילמה מסוימת לפני שיישמתי את התוכנית: הרי היא רק בת שנה וארבעה חודשים. אולי היא קצת קטנה בשביל זה? אבל מאחר והיה לנו בוקר פנוי ונטול תוכניות, חשבתי – מה כבר יכול להיות??? היא הרי נורא בוגרת, בשלה וצמאה ללמידה… וכך מצאנו את עצמנו בדרך לספארי, לראות את החיות בגודלן הטבעי. נכנסנו בשערי הספארי הישר אל זירת האיילים, הקרנף, הזברות ובת היענה. יש לומר שהצפייה דרך החלון הייתה מעט מורכבת בשביל נלי. אולי אם היה יושב איתה מבוגר מאחור, מוציא אותה מכיסא הבטיחות, מושיב אותה על הברכיים ומראה לה את החיות – זה היה יותר אפקטיבי, אבל במסגרת מגבלות כוח האדם בגזרתנו והעובדה שהיינו רק שתינו ואני ישבתי מאחורי ההגה, היא נאלצה להסתפק בקריאות ההתפעלות שלי, לשמוע את שם החיה ולנסות למצוא אותה ממרום מושבה על כיסא הבטיחות. יצא שהיא ראתה בעיקר את מה שהופיע בצד ימין של החלון, הלוא הוא הצד שבו ממוקם כיסא הבטיחות שלה. אחר כך נכנסנו לספארי רגלית, עם העגלה, וראינו את הצבים הענקיים שבכניסה, פילים (ושרנו “פיל פילון אפו ארוך….”), ג’ירפות, דובי (המכונה בפיה “בובי”) המון קופים, פינגווינים, קצת תוכים ותרנגולים שהסתובבו להם חופשיים ברחבי הספארי. נלי הייתה קצת המומה בהתחלה, אבל ההסתגלות הייתה מהירה והסיור שלנו לא היה מעמיק ומעיק מדיי. התעכבנו על החיות שהיא מכירה, אלה שהיא יודעת לחקות את קולותיהם, ושיותר “מדברות” לגילה הרך.