ושמחת בחגיך

אז כולנו חזרנו השבוע לשגרה, אחרי תקופה ארוכה של חגים שהתחברו לשישבת ויצרו דבוקה ארוכה של חופש אינסופי. חגי תשרי ארכו השנה כמעט חודש תמים ויצרו אצלנו שיח בחברה׳ על ההשלכות של העניין הזה: הגברים אמרו שהם שבוזים לחזור לעבודה, אחרי כל כך הרבה ימים של חופש. הילדים מחו על החזרה ללימודים ולגנים, אבל נדמה היה שהם כבר משוועים למסגרת וכבר מיצו לחלוטין את הקיץ, את הים, הבריכה, הבטן-גב ואת ההישארות בבית, דבוקים למסכים… ואנחנו, הנשים? רובן אמרו שיאללה, באמת היה מספיק ואפשר בשקט לחזור לשגרה. כי גם אנחנו מיצינו: הצורך כל יום להמציא את עצמנו מחדש, למצוא פעילויות, להכין שלוש ארוחות ביום (במקרה הטוב), לנתק אותנו מהעשייה היומיומית הרגילה שלנו, מעבודה, משגרת הבית הקבועה והמוכרת – לחלוטין התישו אותנו. וגם צריך קצת שקט… כמה אפשר שיסתובבו לנו בין הרגליים, הילדים!?!

ואז עלתה האמירה, שהייתה אמורה לגרום לכולנו לחייך בסיפוק: בשנה הבאה, החגים נופלים כמעט כולם על שישי-שבת. למעט יום כיפור, מסתבר שכל החגים יוצאים בחפיפה עם הסופ״ש ובכך מכווצים את החופש הבלתי-נגמר של תחילת השנה. ובכן, חייבת לומר שלא חוויתי את האושר וההקלה שהייתם מצפים לראות אצל אמא לארבעה. העובדה הזו לא השפיעה עליי כהוא זה. והבנתי איזו גדילה הייתה כאן! ממש צמחתי.

כי היום אני במצב אחר: הסטייט אוף מיינד שלי משדר כולו קבלה כנועה. וב״כנועה״ אני לא מתכוונת למשהו שלילי, חלילה, כי אם דווקא למשהו טוב. משהו שיש בו שחרור. שחררתי את עניין החגים והחופשים מבית הספר. שיחררתי את החופש הגדול ואת השעמום והתעסוקה שצריך לייצר בו וכו'. פשוט למדתי לאהוב את החגים והחופשים בדיוק ככה, כמו שהם יוצאים. עם האינטנסיביות והקושי והצורך להיות יצירתית בכל רגע נתון בערך עבור כל אחד מבני המשפחה. ויש משהו בקבלה הזו, בשחרור המוחלט הזה, בהבנה שזה לא בידיי ושאני ממילא לא יכולה לשנות את העובדות, התאריכים ואת הלו״ז של משרד החינוך – שמאפשר לי ליהנות מזה בדיוק כמו שזה. וזה לא קרה ביום אחד. זה היה תהליך. והנה, הבנתי שאני ניצבת בסופו.

אל תהרגו אותי, אבל אפילו נהניתי כשהילדים היו בחופש…. הקימות המאוחרות בבקרים, היעדר הלחץ – במיוחד בבוקר, כשקשה כל כך לגרד אותם מהמיטה ועוד לטובת מה???? גן!? הרי בבית תמיד יותר כייף! ויש משהו כייפי בכך שכולם הולכים לישון מאוחר, ואין צורך להאיץ בהם לכבות ולנסות לעצום עיניים "בכוח" ולהירדם, כי מחר קמים מוקדם… וההסעות!? בואו נדבר על זה רגע. איזה סיוטטטט זה כל ההסעות האלה. בבוקר לביה״ס ובצהריים מביה״ס. ואז אחה״צ איסופים מהגן ופיזורים לחוגים. ותלך, ותבוא, ותחזור, ותזכור בכלל מי הולך לאן היום, ואיך מנצחים את הלוגיסטיקה הזו עם ארבעתם…. בחייאת, הרבה יותר כייף בחופש.

אז נכון שיש רגעי שעמום בחופש, וצריך לתכנן תוכניות כי ככה הזמן מנוצל טוב ויעיל יותר (אגב, זה פטנט שעוזר לי לשרוד מעולה: תכנון מראש. הצגות, פעילויות, חופשה משפחתית אם מסתדר וכל דבר אחר שיכול להכניס קצת עניין לחופש ולשבור את שגרתו). ונכון שגם יש קצת כמיהה לשגרה ול״זמן עצמי״ בו אני יכולה להיות אדון לעצמי ולענייניי הפרטיים, מבלי שתשתרך אחריי קייטנה של ילדים. אבל יש בזה גם איזו אנחת רווחה. איזו הורדת הילוך, גם מבחינתי. וזה כייף. פתאום יש זמן לבלות עם הילדים בזמן איכות. פתאום יש איזה שקט לעשות דברים בניחותא, בלי לחץ. פתאום אפשר להנות מהם. ומהכלום….

אולי זה משהו שבא עם הגיל, עם הניסיון, או אולי עם כל ילד שנוסף למשוואה. ואולי כל התשובות נכונות גם יחד. אבל ת׳כלס נהניתי מהחגים האלה: מיציתי אותם בהנאה, מבלי להתלונן והיה כייף ומגוון מאד. עשינו את כל הדברים שאנחנו אוהבים; ראינו הצגה, השתתפנו בסדנא, רבצנו בבית, אירחנו, התארחנו, אכלנו בחוץ, אכלנו בבית, יצאנו לחופשה רחוק מהבית, היינו משפחתיים וגרעיניים, התפנקנו בים ובבריכה, קראנו ספרים, כתבנו ושיחקנו… ועכשיו? עכשיו, זמן טוב לחזור לשגרה. לטרפת של ההסעות, לבקרים הלחוצים, לעבודה ולמסגרות המוכרות. אין ברירה! כי אם לא נחזור לשגרה, איך נוכל לצאת שוב לחופש??

אז תהנו לכן משקט תעשייתי עד חנוכה – חג האורות, הניסים והנפלאות. יש חודשיים שלמים עד אז. ועד שיגיע חג האורים, נסו להתאמן מנטלית, נפשית ורגשית על קבלה ושחרור לקראת החופש העומד לבוא. האמינו לי, זה נס שעושה את כל ההבדל.