חיתול לפח, אני תותח…

“אני מתחילה היום אחר הצהריים גמילה עם נלי”, כתבתי לאחים שלי בווטסאפ כלאחר יד. ״גמילה ממה?״ קפצה אחותי מייד, המומה קמעה. ״מסמים״, כתבתי ברוח שטות והוספתי שלושה סמיילי מתפוצצים מצחוק. שלושה סימני שאלה מזועזעים באו לאחר מכן, והסברתי שנגמלים מחיתולים כמובן, כי לא לעד נישאר עם הפמפרס האלה…

אז בתום הלמידה בנושא: “אני עצמאי” ולאחר חופשת הפסח, כולם חזרו לגן באנרגיה חדשה. לכולם בער להביא ילדים בוגרים לגן… ילדים ללא חיתולים. זה הפך להיות עניין. אישיו. ולי ממש לא התאים שהגמילה של נלי תהפוך לאישיו. ובינינו, גם לא התאים לי שתיגמל עם עוד עשרה ילדים בבת אחת, כשהצוות המסכן עסוק בו-זמנית עם שלושה ילדים שאחד יושב על הסיר, השני בדיוק פספס וצריך להחליף לו והשלישית חייבת לשירותים וצריך לרוץ איתה… רציתי שהגמילה שלה תהיה אקסקלוסיבית. העדפתי שמלוא תשומת הלב תופנה אליה. גם מאד לא התחשק לי שזה יהפוך לתהליך ארוך, רגשי ומלחיץ מדיי עבורה. רציתי משהו קליל…

אז התחלנו רק ב״לשחק״ עם זה קצת בבית. מדי פעם הורדנו חיתול, שמנו תחתונים, רצנו לשירותים, וגם פספסנו. לא פעם ברח פיפי ואז הגיע גל לחוץ כזה עם בכי של תסכול ובקשה מחודשת לחיתול. זה קרה כמה פעמים ונלי החליטה שבא לה חיתול לתמיד! לא מתחשק לה להיפרד ממנו ולכן הנחתי לה לאיזה זמן. רק דיברנו על זה, שיהיה לה יותר נעים עם תחתונים ושלכולנו בבית לובשים תחתונים והיא תהיה בוגרת וגדולה. “אני לא גדולה,” היא התעקשה והמשיכה בשלה. אבל אז, הגנן המהמם שלנו הציע: ״פשוט נודיע לה שמחר היא גדולה.״ וכך היה!

חזרנו ביום חמישי מהגן, אחרי שקיבלה מסר מהגנן ומהצוות שהיא גדולה ומוכנה, הורדנו חיתול, לבשנו תחתונים ו… רצנו לשירותים כל פעם שהיה. בהתחלה הריצות היו תכופות מאד, כל פעם בשביל קצת פיפי, וגם המינוחים היו משגעים: “יש לי קקי, יש לי קקי”, היא בישרה בלחץ כמעט כל רבע שעה, כשלמעשה היה מדובר בפיפי. לאט לאט הדברים התאזנו ועכשיו כמעט שאין פספוסים והמרווחים בריצות לשירותים – גדלו.

נלי הייתה לגמרי מוכנה לצעד הזה. כאילו הבשילה לתוכו. וגם היו סימנים מקדימים: היא הייתה עושה קקי בחיתול ולא מוכנה אחר כך לשבת על זה. לפעמים הייתה מורידה מיוזמתה את המכנסיים ואז את החיתול, ופעם אחת אפילו הגדילה לעשות כשלקחה גיגית, התיישבה בתוכה ללא חיתול ואמרה: “אני עושה פיפי בסיר”, והצליחה. אצל ילדים אחרים ייתכנו סימנים נוספים / אחרים המעידים על בשלות, כמו למשל דיווח על כך שהם עשו או עושים את צרכיהם בחיתול, או עמידה בפינה שקטה כשעושים, לעיתים הם מבקשים להתנסות ולשבת על סיר או בשירותים, ומראים עניין וסקרנות.

גיל שנתיים פלוס מינוס הוא בעיניי מתאים ונורמלי להתחיל. הילדים כבר לרוב מדברים, יודעים לתקשר, יודעים להביע רצון או צורך. הם כבר מבינים הנחיות וסדרי עולם ויש “עם מי לדבר” בסך-הכל… הם מבינים את הקונספט ופתוחים לרעיונות חדשים. יחד עם זאת, לכל ילד יש את הקצב המיוחד שלו והשאלה: ׳מתי נכון להתחיל?׳ היא אישית ובגדר המלצה בלבד.

בדרך כלל אני נוהגת לדבר הרבה על הגמילה מהחיתול לפני התהליך. פשוט ׳לטחון את המוח׳… “בקרוב נוריד את החיתול… יהיה לך הרבה יותר נעים עם תחתונים, פחות חם, וגם תוכלי להיות כמו האחים שלך, כמונו – עם תחתונים של גדולים.” מילות עידוד, כמו: “את ילדה בוגרת, אלופה, את תצליחי נהדר!” אף פעם לא מזיקות במקרים שכאלה, ולצד כל הדיבורים מדי פעם היינו מתנסים: מורידים חיתול אחה”צ, שמים תחתונים ומשחקים ב”כאילו”. נלי הייתה מאד גאה בזה עד שהתחילה לפספס ואז נלחצה. זה יצר אצלה תסכול והיא ביקשה לחזור לחיתול. משראיתי שכל זה גורם אצלה דווקא לרגרסיה, החזרתי את החיתול והמתנתי לחלון ההזדמנויות הבא.

בגדול, אני לא מאלה שאוהבים להחזיר חיתול אם נראה שזה לא נתפס, למרות הפיתוי הגדול שבזה. כי מה לימדנו את הילד? שאם מנסים רגע ולא הולך, אז מרימים ידיים??? לא אצלנו! (אלא אם כן נראה לכם שהילד בטראומה מהתהליך ולא משתף פעולה בכלל.) בכל מקרה, דרושה כאן סבלנות לא מעטה. לכל ילד יש את הקצב שלו (אצלנו, עם לורי הגמילה ארכה נצח ועם שני הקטנים דווקא נתפס מהר. ואולי עם הבכורה אני היא זו שלא הייתי מספיק מיומנת ומוכנה לתהליך?!? גם זו אפשרות… :-))

בכל אופן, לכם ההורים חשוב להישאר חיוביים בתהליך. גם אם יש פספוסים. גם אם נראה שהשיטה לא נתפסת. הגישה הרווחת היא לגמול את הילדים מחיתול בקיץ או בעונות מעבר, כשאין הרבה שכבות וכביסות לעשות… בעיני זה שיקול זניח, כי אם ילד מוכן ורוצה להיגמל מחיתול בחורף, למה לא לאפשר לו את זה??? חושבת שחשוב לזרום ולהיות קשובים לילדים יותר מאשר לעונות השנה. לרוב, בנות זריזות יותר מבנים (התפתחותית). דווקא אצלנו, במקרה של מייקי זה לא היה נכון. הוא אמנם נגמל כשהיה בן שנתיים ו-8 חודשים, אבל הוא עשה את זה כמו גדול, תפס את העסק מהר, וגם נגמל מחיתול בשינה מהר מאד. אז גם בכלל הזה יש יוצאים מן הכלל…

כולכם ודאי מכירים את “סיר הסירים של נפתלי” של אלונה פרנקל. הוא מופיע בגרסת בנים ובגרסת בנות (ציונה!) ומכין לגמילה מחיתולים. זהו פתרון נהדר למי שאוהב ספרים כאמצעי סיוע. באופן אישי, לא עשיתי שימוש בספרים לצורך הגמילה (ובטח יש עוד ספרים שמסייעים בנושא – שתפו למען אחרים אם אתם מכירים…), מה גם שיש לי הסתייגות מנושא הסיר באופן כללי. אני לא אוהבת סיר!!! זה ג’יפה בעיניי ואני מעדיפה להרגיל ישר לשירותים. שישבו בשירותים כמו גדולים, עם ישבנון שמאפשר ישיבה נוחה יותר על קרש האסלה, שיורידו את המים כמו בוגרים (זה בדרך כלל מאד מלהיב) ושלום על ישראל. לא התעסקויות של להשליך את התוצרים, לשטוף את הסיר וכו’. בעעע…

ואם כבר בתרבות עסקינן, דווקא עם הגדולים אני זוכרת שהיה לנו בבית DVD שנקרא: “בלי חיתולים” שחני נחמיאס כיכבה בו. הוא היה חמוד מאד ושרנו אז את השירים מתוכו, אבל הילדים לא באמת למדו להיגמל באמצעותו. הוא היה עוד משהו בארסנל הצפייה של הילדים וזה היה חינוכי ובסדר גמור מבחינתי, אז לשיקולכם.

בואו נודה על האמת! גמילה מחיתולים היא גם עניין כלכלי מאד… מאד כלכלי להיפטר מהחיתול, ויחד עם זאת, הרבה פחות נוח בעיניי. כמה כייף שלא צריך לשאול כל הזמן אם צריך לשירותים לפני שנכנסים להצגה, לסרט או יוצאים מהבית. כמה נוח שהכל נעשה בחיתול, כמה מגבונים והנה, סיימנו. הכל בפח והילד נקי… לי באופן אישי הגמילה מחיתולים (כמו גם זריקת הבקבוקים, הפסקת השימוש בתחליף חלב, או היפטרות מהמוצץ) עושה קצת קוועץ׳ בלב. כי הנה, עוד צעד מתרחש והילדה שלי כבר לא תינוקת. והזמן עובר כל כך מהר שקשה לקלוט. אין לי יותר תינוקות בבית וזה קצת מכאיב.

אבל אם החלטתם שאתם הולכים על זה, הנה כמה טיפים על איך אנחנו עשינו את זה: בעקרון, בעיניי הכי פשוט לבחור סוף שבוע שבו אין תוכניות מיוחדות. סוף שבוע שבמהלכו נשארים בסביבה ביתית, נוחה ולא צריך לחשוש מההתעסקויות עם סיפור הגמילה, הפספוסים וההחלפות. אם יש שיתוף פעולה מהגן והצוות, אני בדרך כלל אוהבת ״לתפוס״ את חמישי אחה”צ כדי להתחיל בתהליך, בבוקר שישי לשלוח לגן עם תחתונים (עם מלא בגדי החלפה, תחתונים ואפילו נעליים…) ובשבת נשארים בלי חיתול בבית או בסביבה. ביום ראשון צפוי להיות כבר שיפור משמעותי בתפיסת ויישום העניין. וזה לא אומר שחייבים להישאר כל הסופ”ש בבית. ממש לא! אבל זה בהחלט יותר נוח, פחות מסורבל ופחות מביך כשנמצאים באזור הנוחות, עם שירותים נקיים, אמבטיה אם צריך, ובגדי החלפה ותחתונים למכביר. ואם אתם אמיצים והחלטתם בכל זאת לצאת מהבית, אל תשכחו לקחת אתכם מלאי להחלפה, מגבונים (מלללא מגבונים!!!) ושקיות ניילון לשים בהן את כל ה”תקלות” והפספוסים…

מניסיון עם ילדה ראשונה והתפתות ל- PULL-UPS ודומיו – אני מאד לא ממליצה. זה יקר, מתעתע ולגמרי מיותר בעיניי ואם קורות “תקלות”, עדיף שיקרו. זו דרכה של למידה. כך הילד מרגיש שהוא רטוב ושזה לא נעים, וכך ילמד לא לחזור על זה. תוצאת הפספוס חייבת להיות מורגשת – רטוב, לא נעים, הרצפה מלוכלכת כתוצאה מזה וכו’ – גם אם היא לא במיוחד נעימה וכייפית עבורנו. המסר בגמילה מחיתולים צריך להיות ברור ולא מבלבל.

אני כן נוהגת להשאיר בחודשים הראשונים את החיתול לשעות השינה. גם הזמן של זה יגיע… במידה והחיתולים נותרים יבשים לאורך זמן, אפשר לנסות להוציא גם בשינה. חשוב להצטייד לפני הגמילה בהמון תחתונים. רצוי להצטייד גם במכנסיים שקל להוריד אותם, משהו פשוט, עם גומי. סיר לאוהבי הפטנט, או ישבנון ושרפרף לשירותים. אל תשכחו להצטייד ב”פיפי-פרס”. זה מאד מתגמל ומעודד בימים הראשונים לטעמי. ולא צריך לשדוד חנות בשביל זה! שטויות ב- 2.5 ₪ יהיו פרס מקסים עבור הילדים המתוקים שלנו… (וגם – לא להגזים עם זה! פרס אחד ליום זה נהדר, ורק בימים הראשונים…)

עוד חשוב בעיניי הוא “לעשות עניין” אחרי כל פיפי וקקי בשירותים: למחוא כפיים, לספר לכולם בגאווה על ההצלחה, לעודד במילים, בחיבוק, בנשיקה. בימים הראשונים אל תשכחו לשאול כל הזמן אם יש צורך ללכת לשירותים. חשוב לתזכר אותם, ליזום הליכות יחד לשירותים, “לעבוד” בשביל זה עד שייכנס למסלול טבעי. כשאני ״נודניקית״ ושואלת כל רבע שעה אם צריך לשירותים והילדים כבר לא עונים לי – אני יודעת שהם כבר בשליטה. כבר לא זקוקים למתזכרת… 🙂

לסיכום, חברים, יש אולי אלף שיטות לגמילה מחיתולים ולכל אחד מצליח משהו אחר. זה מאד תלוי בילד, באווירה, בתמיכה, בגן ובנו – ההורים. כל הכתוב מעלה הוא רק מתוך הרשמים והניסיון האישי שלי. כמובן שכל ילד הוא עולם ומלואו, עם צרכים, רצונות, משפחה, הורים, תובנות ותהליכים שונים. לכל אחד הדרך שלו ולטעמי, מה שעובד ומצליח לכם – הוא נהדר ונפלא!

אז בהצלחה להורים ובהצלחה לנגמלים הקטנים. והרבה אורך רוח! 🙂