חרדות או לא להיות

כבר כתבתי פה בעבר על אהבתי ללהקת ״תיסלם״ ועל חיבתי הרבה לשיר ״לראות אותה היום״, ובמיוחד על שורת המחץ שמלווה אותי בשיר הזה: ״כמה עוד אפשר לחשוב על דבר שטרם קרה״.  ובכן, בשורה הזו נתקלתי לראשונה ביושבי במרפאה בג׳וליס, עת עשיתי שם טירונות ואני בת 18. ילדה. עם כל כובד העולם על כתפיה. או כך לפחות חשבתי אז. כמה דאגות היו לי שם. ועל מה לא חשבתי. כמה הייתי חרדה ולא שקטה. ואז הרמתי את עיניי ונתקלתי במשפט הגאוני הזה ואמרתי לעצמי: ״וואלה!״ ושאלתי את עצמי: ״באמת כמה עוד אפשר!?!״ ובן לילה, הפכתי להיות יותר מודעת – שלעיתים זו כבר חצי מהדרך לתיקון, שיפור וריפוי.

אני לא יכולה לומר שמאז הפכתי לפחות חרדתית, או פחות חושבת קדימה. למעשה, כשהפכתי להיות אמא החרדות רק גברו. ועכשיו, עם לידת הרביעי, אני פוגשת את החרדות שוב, אלא שהפעם אני כבר הרבה יותר מודעת, מכירה את התחושה ויותר חזקה להתמודד איתה.

אם פעם הייתי חרדה ממבחנים, מתגובות של אנשים או ממה שיגידו לי או עליי, אם פעם הייתי מתרגשת ולא ישנה לפני אירועים חשובים ומשמעותיים, או דואגת כשמישהו קרוב לא הרגיש טוב, הרי שהאימהות כמו “הגבירה ווליום” לחרדות שלי. במיוחד בכל מה שנוגע לילדים ולבריאותם. כל בכי חריג היה זורק אותי לכל מיני מחשבות אימה, כל שינה שהתמשכה יתר על המידה הייתה מביאה עימה מחשבות על בעיה, וכל סיפור שהייתי קוראת בעיתון היה מביא עימו שלל תסריטים מבהילים ומעוררי פלצות. פשוט זוועה לחיות ככה!

המועקה שהייתה מגיעה עם כל חום או כאב אוזניים, הייתה מדירה שינה מעיניי. לא הייתי אוכלת טוב, יורדת במשקל (איפה הימים האלה, שבהם הייתי יורדת במשקל!?!?) והייתי רצה לרופא על כל פיפס. לשמחתי, הוא הבין די מהר עם מי יש לו עסק ובמבטא הצרפתי והטון המרגיע שלו היה אומר לי: ״אני לא מודאג בכלל! הכל בסדר. אנחנו הרי יודעים שאת קצת חרדתית…״, היה שם אותי במקומי בעדינות. ״אבל – אני גם לא מזלזל באינטואיציה אימהית. אם משהו משתנה או אם זה נמשך – אני פה. תבואי שוב״. זו הייתה צפירת ההרגעה שלי. לשמוע אותו אומר: אני לא מודאג, כבר היה מוריד את מפלס החרדה שלי. וגם נותן לי לגיטימציה – שבכל זאת יש לי אינטואיציה טובה ורגישות אימהית ושיש מצב שאני לא סתם משוגעת חרדתית, אלא שיש דברים בגו. ברוב המקרים הוא היה צודק. הכל באמת היה בסדר! אבל חיישני החרדה היו ועודם עבורי הזדמנות ״להיות על המשמר״.

אבל לא די בענייני הבריאות הנוגעים לילדים וככל שהם גדלים, אני מוצאת את עצמי חרדה לא פעם מענייני דיומא, כמו יציאה לטיול, נידוי חברתי, פוביה מבתי חולים, שמשהו חלילה יקרה לנו כהורים, ומה לא… בשלב מסוים החלטתי שאני חייבת לטפל בזה, כי אני פשוט עשויה להעביר לילדים את החרדה המטורפת שלי. ומכל הדברים שהייתי שמחה ללמד אותם ולהעביר להם – חרדה היא בהחלט לא אחד מהם! הלכתי לא פעם לשיחות, ולקורס ממושך הנושק לתחום הפסיכולוגיה החיובית ואני עדיין ממשיכה להיאבק בתופעה, אלא שהפעם עם הרבה מודעות ותאוריות חשיבה חיובית, שמלוות אותי בשנים אחרונות ועוזרות לי מאד.

חרדה היא תופעה שכיחה באוכלוסייה שלנו ובעולם שבו המציאות עולה על כל דמיון. בעולם הזה לא קשה ללקות בפחדים קיצוניים, יותר או פחות. בעתות משבר, או כשהמחשבות הטורדניות מדירות שינה מעיניי, גורמות לי להזיע ומקשה על הנשימה, אני פשוט נוהגת לכתוב. כתיבה אינטואיטיבית כזו, בלי סדר מחשבתי מסוים, בלי תכנון, בלי לדעת איך אתחיל וכיצד אסיים. פשוט שופכת מילים על הדף. אני מוצאת שהשיטה הזו הרבה פעמים מקלה עליי. כמו גם שיחות ביני לבין עצמי, ובין עצמי לאלוהיי, ומחשבות חיוביות. המוני מחשבות חיוביות. לרוב זה באמת מוכיח את עצמו. אני מצליחה להתגבר, להצניע, להתחזק ולהמשיך הלאה.

ומה אצלכם? מה פתרון שלכם להתגבר על חרדות? בבקשה שתפו כאן בעוד כלים למסמס חרדות ומחשבות טורדניות, כדי לעשות את המציאות שלנו קצת יותר קלילה ומחויכת.