סיפורי אאוטפיט #10

החום הזה, של שלהי יולי, יכל בקלות להשבית אותה.

אבל היא הייתה כל כך נרגשת מסדנת הצילום שלה, שלא היה אכפת לה מהחום.

היא לבשה בגדים קלילים: מכנסיים קצרים וחולצה אוורירית בהירה וגם סנדלים יפים ונוחים שרכשה לא מזמן.

בעודה יושבת בבית הקפה, מקום המפגש שקבעה עם נרשמי הסדנא, היא לגמה מהקפה שלה באיטיות.

היא אהבה את נושא הסדנא – צילומי קולינריה, ונהנתה להכיר אנשים חדשים, שאוכל הוא תשוקתם.

היא דפדפה בעיתונים שעמדו לרשות באי בית הקפה וקראה את הכותרות בפיזור דעת.

היא חשבה על יותם פתאום ותהתה מתי היחסים שלהם יעברו שלב.

די הייתה במחשבה הזו, האחת, הבודדת, כדי להעכיר את מצב רוחה.

היא הרגישה איך היא שוקעת. איך ראשה נעשה כבד וכמו נעלם בין כתפיה.

היא הרגישה את בטנה מתכווצת.

היא לא יכולה להרשות לעצמה מצב רוח מהסוג הזה עכשיו….

והרי ״כמה עוד אפשר לחשוב על דבר שטרם קרה?״ זמזמה לעצמה בלי קול.

היא הייתה מוכרחה לשפר את התדר שלה, להעלות אנרגיה, ועל כן שלפה מתיק הגב הקולי שיותם קנה לה ליום ההולדת את מצלמת הוינטג׳ שלה, זו שקיבלה מסבתה לפני שנים. היא התקרבה אל הבר, ועשתה כמה שוטים של צילומי אוכל – קפה וטוסט עם ריבה שעמד לצאת לאחד הלקוחות, מנת מוזלי ו כוס מיץ תפוזים, חליטת תה עם קרואסון… תמונות הפולרואיד תמיד הצליחו והיוו פידבק מיידי על מאמץ עכשווי. איתן לא היה צריך לחשוב על משהו שטרם קרה. זה פשוט קרה מהר והשמחה הייתה אינסטינקטיבית. כמה ייחלה לכך שעם יותם זה גם יתקדם כך. כמו צילום פולרואיד מוצלח.

היא הרכיבה את משקפי השמש שלה, לגמה לגימה אחרונה מהקפה ויצאה לפתח בית הקפה כדי להמתין לכל חברי הקבוצה של היום.