סיפורי אאוטפיט #4

אביגיל התלבטה ארוכות אם לקחת איתה כובע. חבשה והורידה. הורידה ושוב חבשה. זה בכל זאת מוסיף איזה טוויסט מעניין לג׳ינס הפשוט ולסוודר החלק, המפנק, החליטה לבסוף. עכשיו, כשרצה על הרציף, מחפשת מסתור מפני הגשם, שמחה שהחליטה לקחת אותו איתה. הרוח הצליפה בפניה והיא הידקה את הצעיף האפור סביב צווארה. היא הצטערה שלא גרבה עוד זוג גרביים עבות, שיחממו את רגליה. הרי תמיד היה לה קר. ובחיפה קר עוד יותר. היא השתוקקה לספל קפה מהביל שיחמם אותה וידעה שתזכה לשתות אותו רק כשתשב בבית הקפה, על הכרמל, עם שי, המנחה שלה לדוקטורט. הרכבת עצרה והיא שמחה לעלות עליה ולהימלט מהסופה המשתוללת בחוץ. היא התיישבה חרישית לצד אישה מבוגרת שסרגה במרץ, וניגבה את משקפי הראייה שלה מטיפות הגשם שלכלכו את העדשות. היא חיטטה בתיק העור החום שכה אהבה, בעיקר משום שהתאים לכל, שידרג כל הופעה והכיל כל כך הרבה. היא שלפה את המחברת, שהייתה עמוסה ברעיונות, טיעונים והערות שנכתבו בכתב ידה הצפוף ווידאה שלקחה עימה את התמונות שצילמה, אותן פיתחה כדי להראות לשי ואותן קיוותה לשלב במחקר שלה. היא הרימה את עיניה מהמחברת והביטה בחולמנות בנוף המתחלף במהירות ובגשם שלא פסק. שוב, כמו בכל השבועות שחלפו מאז פגישתם הקודמת, מצאה את עצמה מהרהרת בבוקה הפרחים הקטן, המדויק, שהביא לה שי בפעם הקודמת שנפגשו, וגרם לה לתמיהה ולבלבול. וגם – אי אפשר היה שלא להודות בכך – לפרפרים קטנים שחגו בבטנה…