סיפורי אאוטפיט #6

תמר יצאה ממשרדה הזעיר שבאוניברסיטה, קיפלה את משקפי הקריאה שלה לאחר עבודה ממושכת על המחשב, ותחבה אותם לתיק הקלאץ׳ הקלוע שלה. בעוד 10 דקות הייתה אמורה כבר להעביר שיעור. היא התכופפה לקשור את השרוך שנפרם בנעלי האוקספורד החדשות שלה, שעוד לא הייתה לגמרי מורגלת בהן. היא כבר הייתה בדרכה, אבל שבה על עקבותיה כשנזכרה שהשיעור הבא שלה נמצא מרחק של כ- 10 דקות הליכה והקרדיגן האפור נשאר תלוי על הכיסא שלה במשרד. בחיפה היה עדיין קר, למרות שכבר היה מרץ והאביב לכאורה כבר החל באופן רשמי.

היא חצתה את המדשאה והיטיבה את הצעיף הקל סביב צווארה. ביד אחת נשאה את התיק הקטן שלה ובידה השנייה את מחברת העור, עם כל רשימותיה הקשורות למערכי השיעור ולסטודנטים שלה. היא פסעה אל הבניין של עבודה סוציאלית. למרות שכבר מזמן חצתה את ה-50, היא העדיפה לעלות במדרגות אל הכיתה שלה. עברי תמיד אמר לה שבג׳ינס סקיני האלה היא נראית כאחת הסטודנטיות שלה לתואר שני. זה החמיא לה, כמובן. ומחמאה ממנו לא הייתה דבר של מה בכך עבורה. איך זה, שלמרות שהייתה כבר אישה בוגרת, אמא לילדים גדולים, סבתא לנכדים, עוד נזקקה לשמוע מילים טובות, מחמאות, חשבה לעצמה. כנראה שלעולם לא תחדל להיות הילדה הקטנה, הצמאה למילה של חיזוק, של הערכה, של פירגון. כולם נזקקו למילה טובה. בכל גיל, חשבה לעצמה ונבלעה בכיתה.