סיפורי אאוטפיט #7

היא התעוררה עם כאב ראש קל וידעה שהיא חייבת קפה. פשוט חייבת. זה מה שיסדר לה את הראש. קפה ושוקולד. היא לבשה את השמלה המשובצת שלה, בשחור ולבן, שיקוף מושלם למה שהרגישה. הכל היה דיכוטומי בעיניה בימים אלה: שחור או לבן. לא היו צבעי ביניים. אפילו את התמונות שצילמה באהבה רבה, נטתה לערוך בשחור-לבן. זה נתן לה תחושת בטחון כזו וניטרל את הצורך שלה להתעסק בצבעים, בגוונים, בהתאמות ובהרמוניה. מן רטרו נעים כזה, של פעם, שביטל את ההכרח להרגיש משהו שהוא יותר מורכב מעצב או שמחה. אכזבה או שביעות רצון. כעס או אהבה. שלווה או אולי הקלה… שחור-לבן היה פשוט וקל. מגפוני העור החומים שלה היו הדבר היחיד שהוסיף איזה גוון למונוכרומטיות בלבוש שלה. מאז הפרידה מאסף הכל היה בעיניה חסר צבע. מדכדך וחסר תשוקה. היא המתינה שיבוא לאסוף את אוסף התקליטים שלו מהדירה, ושמה לב שלא אכפת לה מהאקט עצמו – של לקיחת הציוד מהבית – כמו העובדה שכל כך התחשק לה לראות אותו שוב. היא תלתה את תיק הבד על כתפה, השליכה לתוכו את הארנק, חפיסת שוקולד, קרם ידיים ואת מצלמת הוינטג׳ שלה וקיוותה שיהיה לה יום מעט יותר צבעוני וחי מהימים האחרונים. היא הלכה לשתות את הקפה שלה. יום חדש בפתח. וזו תמיד הייתה תקווה להתחלה חדשה.