סיפורי אאוטפיט #8

היא הכינה לעצמה את ההפוך שלה בכוס זכוכית גבוהה, ולקחה גם מאפין גזר מפנק. מהבוקר הסתובבה בבית הקפה שבבעלותה, מוודאת שהקבועים בסדר, ושהחדשים מקבלים יחס מצויין. על השולחנות עמדו עששיות בג’ קטנות מחרס, ואור הנר השתקף מתוך צורת הלב החלולה שלהן. היא אהבה את מראה הנרות הדולקים גם ביום ואת הצללים שהטילו על הקירות, ככל שהיום הלך והתקדם. זה נתן בעיניה תחושת חמימות ועומק לבית הקפה. היא לבשה חצאית בהירה קצרה, עם הדפס של צמחי לבנדר וסריג בג׳ דק והרגישה קלילה ורומנטית, למרות התשישות שאחזה בה. זרי לבנדר הזדקרו מתוך אגרטלים שקופים שעמדו על השולחנות והיא העבירה בהם יד. ריח הלבנדר דבק באצבעותיה. כל כך מיוחד, חשבה בליבה….

השמש שיחקה מחבואים בין העננים והנרות ריצדו על הקיר כשהוא שוב נכנס לבית הקפה, כמדי בוקר בשבועות האחרונים, באותה שעה בדיוק, כמו היה זה טקס של ממש. הוא היה קירח, ונאה מראה. בידו אחז ספר שפעם קראה בתיכון ועיפרון מחודד. היא הרכיבה את משקפי השמש שלה, אולי מתוך מבוכה. אולי בגלל האור החזק שפתאום נכנס פנימה והציף את בית הקפה. הוא הביט סביב וכשקלט אותה יושבת בשולחן, לבדה, לא עסוקה ומתרוצצת כמדי בוקר, הנהן לה קלות בראשו, ניגש אליה בצעד מעט מהוסס והפטיר בחיוך מבויש קמעה: “בוקר טוב”.

“בוקר אור”, השיבה, וחשה שלחייה בוערות. היא נזפה בעצמה שהיא מזמן לא בת 16. 61 היה כבר יותר מדויק, אבל המבוכה וההתרגשות היו שם, נוכחות ובועטות, ממש כשם שהייתה תיכונסיטית וחוזרה על-ידי שמיניסט נחשק. “אפשר להצטרף?” שאל הגבר והיא החוותה לו בידה על הכיסא הפנוי. בית הקפה החשיך קלות. השמש נעלמה. רק אור הנרות ריצד על קירות המקום. אורות וצללים, חשבה לעצמה.