על סתיו ובשורות טובות

נראה שבחו"ל, הסתיו הוא ממש בגדר חג. איך שמתקרב הסתיו הפיד מתמלא בתמונות כתמתמות של דלועים, בקטיף תפוחי עץ, בצילומים של פינות ישיבה מעוצבות עם כירבוליות משובצות ומזמינות, שמונחות על הספה. תפוחי עץ מקורמלים, סוודרים רכים בצבעי קינמון חמים ועמוקים, ספלי שוקו חם עם מרשמלו נמס בפנים, עלי שלכת בצבעים מרהיבים, וכולם מצטיידים במטריות ובנעליים סגורות, בסימן "הכן גופך לחורף". אני כל כך אוהבת לראות את זה! אולי בשל השונות הרבה מהסתיו במחוזותינו... זה תמיד מחמם את ליבי וגורם למחשבותיי לנדוד לניכר ולחשוב, מה היה אילו הייתי מתגוררת במקום אחר.

שלא תבינו, גם הסתיו אצלנו נהדר בדרכו. מזג האוויר המשתנה, מה שמהווה הקלה גדולה אחרי חודשי הקיץ החמים, הבוערים. פתאום אפשר לנשום לרווחה. הלחות פוחתת. העלים זזים על העצים בבריזה הנעימה. פתאום אפשר לצעוד ברחוב מבלי להזיע בטירוף ובערב אפשר לשבת בגינה בכייף, מבלי להרגיש ששוחים בתוך מרק לוהט. באוויר יש ריח של התחדשות. של התחלות חדשות וחגי תשרי בדיוק פסעו פנימה, ומאפשרים לנו להיות משפחתיים יותר מתמיד, כמו גם הרבה סביב השולחן.

אני אוהבת את עונות המעבר. הסתיו חביב עליי במיוחד. סוף סוף אפשר להוציא את הצעיפים מהארון, לנעול סניקרס שאני לא מעזה להעלות על רגליי בקיץ המהביל של ישראל, ואפשר להוציא גם את תיק העור מהארון. כל זה בהנחה שיש לאן ללכת. כי במציאות הנוכחית, אנחנו סגורים בבית. שוב!!! זוהי הפעם השנייה שסוגרים אותנו, והפעם השנייה שזה קורה בעונת המעבר, בתקופות היפות ביותר בשנה. כמה מבאס!!!

לפני כשבועיים יצאתי להליכה בערב, נשמתי קצת אוויר ונהניתי מזמן נטול ילדים, שבו אני יכולה לשמוע את המחשבות שלי בבהירות וללא הפרעה, וחשבתי לעצמי – איך סגרו אותנו בתקופות הכי הכי יפות??? איך קרה שבמרץ-אפריל ומחצית מאי היינו ספונים בבתים והפסדנו את האביב? יצאנו הישר לזרועותיו של הקיץ החם, הפחות אטרקטיבי בעיניי. רבים נהרו אל החופש. באין יוצאים לחו"ל נדחקנו כולנו אל חופי הים, אל הכנרת ואל שאר מקומות שהיו בהם מקורות מים להתרענן בהם (וקיווינו שלא תהיה בהם עכברת). והנה, כשהסתיו סוף כל סוף מתדפק על דלתנו, והמזג משתנה, ודווקא נראה שהכל חוזר לשפיות (מלבד אחוז הנדבקים היומי בקורונה, שמספרם רק עולה ועולה), שוב נקראנו פנימה, להיכנס לבתים ולהיסגר לנו בסתיו. כל כך מאכזב.

"שנת בריאות ובשורות טובות", מצאתי את עצמי מברכת בכל פלטפורמה ובכל הזדמנות שהייתה לי השנה לאחל 'שנה טובה'. ובכלל, בלי קשר לשנה החדשה, שמתי לב שזה משהו של השנה האחרונה אצלי. מצאתי את עצמי מברכת את משפחתי, את עצמי ואת כל מי שאני מכירה ואוהבת ב-"בשורות טובות". לפרקים אמרתי לעצמי שזה נשמע ארכאי. זקן כזה, של פעם... אבל כשחושבים על זה לעומק, זה גם מאד אותנטי. זה באמת באמת, כל מה שאני מבקשת. שיהיו בשורות טובות: שנהיה בריאים ושלא נתבשר אחרת, שהילדים יהיו מבסוטים ושמחים בחלקם, שנקבל פרויקט עבודה חדש, שיצטרפו עוד נרשמות לקורס שלי, שאראלה תתקשר ממפעל הפיס ותבשר שזכינו במשהו... כל אלה ועוד, הן בשורות טובות, חדשות חיוביות (ולא מהסוג החיובי של הקורונה, חלילה). כאלה שמשמחות את הלב ויוצרות הקלה ושמחה פשוטה. ובמציאות העכשווית, בשורות טובות כל כך דרושות. בימים של חוסר ודאות, סגר, מלחמה בנגיף עולמי, במציאות פוליטית הזויה, בימים שאין כמעט שום דבר שאפשר להיאחז ולהיות בטוחים בו לגמרי, בשורות טובות הן ה-דבר. נדמה שכולנו צמאים לזה. רק שיבשרו לנו משהו טוב. שיהקום ידאג לשלוח לנו בשורה משמחת, מקלה, נעימה, מיטיבה. ואולי גם שנצליח ליהנות מעט מהסתיו הנוכחי. שנשתה סיידר חם תחת כירבולית משובצת בגינה, שנתפעל מעלי השלכת שנופלים על המדרכה בקילומטר המותר שסביבנו, ושזו תהיה עונת המעבר האחרונה שבה אנחנו סגורים בה וצפונים בבתים במן ריחוק חברתי קשוח שכזה, מסתתרים ושומרים על נפשנו מפני הקורונה, יימח שמה. את השיר הזה מצאתי בפינטרסט ונדמה שבפשטות הוא מצליח להעביר את הכל:

ולכולכם אני מאחלת, בריאות איתנה, אורך רוח, זרימה ו.... בשורות טובות. גם אם זה נשמע כבד, זקן, מיושן. כי כל כך הרבה טמון באיחול הזה, הפשוט, הנפלא.

האותנטי. רק בשורות טובות.