ערב בבודדת או: ״סושי-בר בזל״

לאחרונה, הוא מעדכן אותי מדי שלושה שבועות-חודש, שברביעי בערב הוא יוצא עם החברה׳. רק הגברים. צחוקים וזה… לא יוצאים לבר. גם לא למסיבה פרועה. מפגש סולידי בבית, על האש, אווירה טובה והרבה צחוק. למה לא? הצחוק טוב לבריאות! אבל האמת היא, שלא ממש הבנתי את הקטע. אף פעם לא בער לי לצאת בלעדיו. למעשה, לא ממש ראיתי בזה צורך. אם כבר יוצאים, אז למה לא יחד? סוף סוף יש הזדמנות להיות נטולי ילדים, להשלים פערים, לאכול בשקט, ליהנות מסרט בלי הפרעה, או סתם לבלות ערב עם חברים. אבל למה להתפצל!?!? גם בתיבה של נוח כולם היו מסודרים זוגות-זוגות… בכל אופן, הוא תמיד קיבל את ברכת הדרך, אבל הבנה – לא באמת הייתה שם. עכשיו, שלא תגידו שאני לגמרי מנותקת מהמציאות ולא יודעת מה נעשה סביבי. אני רואה חברות שיוצאות עם חברותיהן. חברות שממש אוהבות את יציאות הערב האלה בבודדת: השעה המאוחרת אינה מרתיעה אותן, הלבד לא מפריע להן, ההתאווררות והניתוק מהבית דווקא עושים עימן חסד. אבל לי זה ״לא עושה את זה״. מה לעשות!?!? אני כבדה ופחות זורמת ואוהבת בעיקר את ה״ביחדנס״ שלנו. או כמו ששר אריק אינשטיין הגדול: “אבל אני אוהב(ת) להיות בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים. כן, אני אוהב להיות בבית, עם אותה (אותו) האהוב(ה) ועם אותם ההרגלים. אוהב להיות בבית”… 

לא מזמן, קבעתי עם חברה טובה לארוחת צהריים. אנחנו משתדלות להיפגש מדי פעם ככה, אחרת זה פשוט לא קורה. ובאופן הזה, של ארוחות צהריים, זה לא בא על חשבון אף אחד: לא על חשבון הזמן עם הילדים ולא על חשבון הזמן המשותף עם הבעל. אבל יצא שבאמצע היו חגים, וילדים חולים, וימים בלי צהרון ובלי גיבוי של אמא – כך שנאלצתי לדחות את המפגש שלנו כמה וכמה פעמים. וכבר כל כך התגעגעתי. ואז היא באה עם הרעיון המהפכני: ״ממוש, אם יש לך כוחות אפשר אפילו לקבוע איזה ערב שאבוא לקפה או ארוחה באיזה מקום נחמד קרוב אליך״. מה אומר??? כבר הבנתם שאני לא ממש מתה על זה. היציאה מאוחר בערב (איך שלא הופכים את זה, עם הילדים אף פעם לא מסתדר לצאת לפני 21:00), האכילה המכבידה אל תוך הלילה, ההלוך וחזור לבד – כל אלו לא ממש מדברים אליי. ואני בכלל בן אדם של יום… בלילה – אני אוהבת לעשות מה שאריק אינשטיין שר. אבל ההצעה שלה הייתה כל כך מתחשבת, כל כך נחמדה ומפתה – שאמרתי: “כן!” קבענו לחמישי בערב ואחרי הגן, ביה״ס, שעורי השחייה והשגעת השגרתית של אחר הצהריים, מיהרתי לתקתק ארוחת ערב ומקלחות, התארגנתי בעצמי ויצאתי לקבל את פניה. נסענו יחד ל״סושי-בר בזל״ המקומי, חמש דקות מהבית, לזכר הימים בהם נהגנו לשבת ברחוב בזל בתל-אביב וליהנות מהסניף המשובח שלהם שם.

הכל היה קרוב והרגיש לי פתאום קליל ונטול מאמץ. אכלנו מנות ראשונות מפנקות (שלא את כולן הספקתי לצלם), כמו סלט נודלס מעולה עם אטריות שעועית, וואקמה, טמאגו, שיטאקה ומלפפונים ירוקים, ברוטב וינגר סומסום (32 ש”ח) ואבי שומאי, שהם כיסוני בצק אורז מאודים וממולאים בשריפס (38 ש”ח).

נהננו ממבחר של סושי מעולה, כשבין כל הרולים המיוחדים שלקחנו כיכב, כרגיל, הרול ספיישל בוזולה (סלמון סקין, מלפפון, מיונז, עטוף בסלמון, אבוקדו וטריאקי = 45 ש”ח).

שתינו תה שגרם לנו להרגיש שהסתיו כבר כאן, וסיימנו בקינוח (קוביית שוקולד במילוי אלפחורס בליווי גלידת וניל), שהיה מתוק מדיי והכי פחות מוצלח.

והכי הרבה –  התענגנו על זמן איכות יחד, על שיחה טובה, על השלמת פערים, על צחוקים – וגם קיבלתי מתנה מהממת לכבוד השנה החדשה – צמיד משגע שלא ירד לי מהיד כמה ימים לאחר המפגש…

היה ערב קליל וזורם וטעים, עד שנראה לי שהתחלתי להבין את ה״קטע״… אז בעלי היקר, זהירות שזה לא יימצא חן בעיניי יותר מדיי ואאמץ את הפטנט. אחרת גם אני אודיע לך מדי שלושה שבועות – חודש, שבחמישי בערב אני יוצאת עם חברה… 🙂

סושי-בר בזל: סניף תל-אביב: פרישמן 20 א’, 03-5460575 סניף רמת השרון: סוקולוב 111, 03-5477755