פינת הממליצה

בשנים האחרונות אני פחות קוראת. לצערי. אני חושבת שזה נובע בעיקר מעומס יתר של עבודה והחיים עצמם, הריונות ולידות, גידול ילדים, ופרויקטי ענק (כמו בניית בית למשל), ששאבו ממני אנרגיות רבות והשאירו לי מעט מאד פנאי רגשי כדי להתמסר לקריאה. וזה לא שלא ניסיתי. בחיי שכן. בכל פעם שנתקלתי באיזו המלצה לספר שנשמע לי מעניין, ניסיתי לקרוא. בכל פעם שסופר/ת שאני אוהבת הוציא ספר חדש, מיהרתי לבדוק אותו. אבל משהו לא זרם לי. הרגשתי שהסבלנות לקרוא פחתה משמעותית, המוטיבציה לא הייתה שם לגמרי במלואה והזמן, אווווו הזמן… הוא תמיד הקשה עליי כשהגעתי לענייני ספרים וקריאה. שלא לדבר על העובדה המצערת שקראתי את אותה פיסקה שוב ושוב וכלום לא נכנס לי לראש, אז… הנחתי לזה. לפעמים לא צריך להילחם. זה אמור לבוא בטבעיות, חשבתי לעצמי.

אבל אז, לפני שנה בדיוק, בזמן האכלות הלילה של אנדי, הגוזל הטרי, הייתי מדליקה טלויזיה וכך נאבקת בעייפות (ובואו נדבר על זה רגע: טלויזיה היא אוברייטד אצלי. בשוטף, כשאני לא ״אחרי לידה״, אני לא פותחת אותה אפילו. אין לי סדרות שאני רואה ואני לא עוקבת אחרי אף תוכנית ריאליטי כזו או אחרת. איך מייקי נוהג לומר!? אמא שלי לא ראתה טלויזיה 7 שנים״ 😂 כשבופעל, זה לגמרי יותר). אבל ל״אחרי לידה״ יש חוקים אחרים ובאחד הלילות האלה, שאחרי, ״נפלתי״ על הסרט ״ללכת בדרכך״. ראיתי אותו מהאמצע ואפילו לא הגעתי אל הסוף, אבל הודות ל״יס״ ולשידורים שלהם בלופ, כמה לילות אחר כך השלמתי את הסרט קצת לפני וקצת אחרי ונזכרתי שקיים גם ספר עליו התבסס הסרט…. נזכרתי גם, שבעבר היו פה בבלוג המלצות על כל ספריה של ג׳וג׳ו מויס וכמה חודשים אחרי זה, רכשתי לעצמי את ״ללכת בדרכך״ בכריכה רכה…. עם תינוק קטן בבית ומעט זמן לקרוא ממילא, הנחתי שיהיה לי קל יותר להישאב לקריאה המתבססת על סרט שכבר ראיתי. הרגשתי שבא לי לחזור לעצמי: לדנה שאוהבת לקרוא, שמסוגלת להתרכז, שרוצה להיסחף אחר העלילה, להישאב אליה ולהתרגש ממנה. ג’וג’ו מויס בהחלט מאפשרת את כל אלה. כתיבתה רהוטה וקולחת, העלילה מרגשת, סוחפת, מקסימה. צחקתי ובכיתי והמשכתי לקרוא גם את הספר הבא – “החיים אחריך”… ואת זה שאחריו – ״ממשיכה בדרכי״ (אותו אהבתי הכי) – בהנאה רבה ולא רציתי שייגמר.

ממליצה על שלושת הספרים האלה בחום! (ואין זמן מצוין מזה להצטייד בהם לפני יום כיפור או חופשת סוכות).

זה הזמן לומר, שאני לא חובבת גדולה של ספרים מתורגמים. תמיד העדפתי ספרות מקור, אבל אני מוצאת שבמקרה הזה התרגום אינו פוגם בהנאה והעלילה זורמת מאד וקל להישאב אליה.

כשהיינו בברצלונה, לקחתי איתי את ״לבד בפריז ועוד סיפורים״ (גם כן של מויס) ונהניתי ממנו לא פחות למרות ש – שימו לב – מדובר בנובלה מקסימה אחת ועוד כמה סיפורים קצרים מאד, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו. למי שאוהב, כמוני, להיקשר לדמויות ו״לרוץ איתן קילומטרים״, זה אולי פחות יתאים, למרות שהנובלה מקסימה בהחלט, רומנטית במידה ועושה בעיקר חשק עז לנסוע לפריז (אפילו לי, על אף שאני לא ממעריציה).

כעת, מונח לצד המיטה שלי ״אחד ועוד אחד״ של מויס, ואני מבסוטה כל כך שאני דבקה ומתמידה בקריאה, שלא אכפת לי שאני לא קוראת גם דברים אחרים או נאמנה לספרות מקור…

נדמה לי, שהספרים מושלמים לקריאה בחופשה, בשל היותם כה סוחפים (רציתי לומר קלילים, אבל העלילה לא תמיד קלילה. גם לא הדמויות. הן שובות לב ומקסימות בדרכן ומאד סוחפות את הקורא, אבל אלה לא ספרי קיטש שטותיים). מצאתי את עצמי לא פעם מהרהרת בעלילה ובדמויות ובאפשרויות העומדות בפניהן גם אחרי שסגרתי את הספר או סיימתי לקרוא בו.

ואיך יודעים שהספר שאנחנו קוראים הוא טוב??? 1) כשסוחבים אותו איתנו לכל מקום, גם אם הוא שוקל טון וקורע לנו את הכתף, כי אולי יתפנו לנו מתישהו כמה דקות לקריאה רצופה.

2) כשהולכים לישון מאוחר מדיי וקשה להתנתק ממנו, למרות שמתים מעייפות.

3) כשמדברים עליו עם אחרים או לחילופין, חושבים על הדמויות שבו במהלך היום…

4) כשהספר מקבל תיעדוף על פני דברים אחרים שאוהבים לעשות, כמו סדרות טלויזיה או שיטוט באינטרנט…

נראה, שהספרים של ג’וג’ו מויס בהחלט עונים על כל ההגדרות האלה. אז קריאה נעימה לכם, צום קל לצמים, חתימה טובה וחופשה נעימה. ותודה לאנדי שלי, שבזכותו חזרתי לקרוא 🙂