קח לך אישה ובנה לה בית…

משך שנתיים תמימות, קראנו לו ״הבית החדש״ ואוטומטית נוסף לו צמד המילים: “בעזרת השם” 🙂 הילדים גם נדבקו בזה. “כשנעבור בע״ה”, “בבית החדש בע״ה” וכו׳ וכו’. זה היה נראה רחוק, בלתי נגמר. זה התארך. לוו לתהליך הזה הרבה מאד דאגות ומועקות. לילות ללא שינה. תחושות מכווצות. וגם הרבה נחת וגאווה. ותחושה של הגשמת חלום. של מעבר מחושך לאור. מחנוק למאוורר ולמרווח בהרבה. מזכות לזכות גדולה עוד יותר. הדרך עוד ארוכה! הבית עוד לא מושלם ואנחנו צריכים עוד לאבזר ולסיים פה כמה וכמה דברים. אבל אנחנו בפנים. ולכל אחד הפינה שלו, הפרטיות שלו, דלת שהוא יכול לסגור מאחוריו ולהיות קצת עם עצמו.

ויש גם הרבה מקום להיות בו יחד.

כידוע, וכמו שכבר הזכרתי בעבר, עברנו לתקופה מסוימת להתגורר ביחידה אצל הוריי וזו בהחלט הזדמנות טובה, אחת מיני רבות, להגיד תודה לאל על הוריי!!! תודה על קבלת הפנים שלהם, על הסובלנות והסבלנות, על אורך הרוח והאיפוק. תודה שפתחתם בפנינו את ביתכם ואת ליבכם. תודה שחסכתם לנו דמי שכירות מרקיעי שחקים ותודה שזכינו להיות אתכם, ולחוס בצלכם. אני בטוחה שעל אף שלא היה תמיד קל, לאף אחד מאתנו, התקופה הזו תיזכר לטובה, במיוחד עבור הילדים, שעבורם זו הייתה חוויה בלתי נשכחת, ייחודית ושונה.

על אף ההפרדה שבה התגוררנו, בשטח רחב ידיים ומפנק מאד, איך שלא נסובב את זה, זה עדיין “לגור אצל ההורים”. לא תמיד פשוט. וכשהזמן התארך מתשעה חודשים – שנה כפי שצפינו, לשנה וחצי (1.7 אבל מי סופר?!?) – זה כבר היה ממש קשה! הילדים השתוקקו לפינה משלהם ואנחנו רצינו את השקט שלנו. היה צורך בהפרדות בין פינת העבודה לעמדת הטלויזיה כדי שנוכל לעבוד ולהתרכז ואני השתוקקתי למטבח גדול יותר, שאוכל לבשל ולאפות בו כאוות נפשי. רצינו חדר לגדולה שבה תוכל לארח את חברותיה, שטח בחוץ שבו הילדים יוכלו להשתובב ולהשתולל ולשחק, ובעיקר – שלכל אחד יהיה את המפלט שלו.

כמו שאתם בטח יודעים, בניית בית היא עסק כלכלי כבד משקל. יש לו השלכות רציניות על החיים, שבתחילת הבנייה לא בהכרח הייתי מודעת אליהן. לא פעם שאלתי את עצמי האם הדרך הזו שווה את כל המאמץ, הטרחה, האנרגיה וההתחייבות הגדולה שלקחנו על עצמנו. אולי הייתי מעדיפה לטייל יותר בעולם, לנסוע מלא עם הילדים, לשהות בבתי מלון ולהתפנק, לצאת למסעדות ולבילויים בלי סוף, או אולי להסתפק בבית קטן וחמוד. הרי יש כל כך הרבה דברים יפים וטובים שאפשר לעשות בכסף הזה… אבל תמיד חזרתי אל אותה התשובה: אני אדם של בית. אוהבת את התחושה הביתית, את המשפחתיות שמיד מתקשרת לי עם בית. קירותיו וקורת הגג שלו מעניקים לי תחושת בטחון. אני אוהבת לארח. אוהבת שהבית מלא אנשים. אוהבת לשהות במקום יפה, מרווח ומכיל. אוהבת לעבוד במקום נעים, שיש בו את טביעת האצבע שלי. אוהבת לבשל, ולאפות, ולהגיש במקום מפנק, וללכת לישון בחדר שנראה כמו חדר בבית מלון…. ובכל פעם שהיו לי תהיות, שאלות חרטה, בכל פעם שבחנתי את המצב מחדש – עלה השיח הזה עם השדונים הפנימיים שלי. ובכל פעם התשובה הייתה זהה. הבית הוא העוגן שלי. לשם אני שייכת. שם אני מרגישה בטוחה. שם אני פורחת. בכל פעם שחשתי כיווץ פנימי כזה, כאבי בטן וחרדות – התשובה הייתה שם. מונחת, וברורה וחד משמעית. אי אפשר היה לפרש את זה אחרת. בחרתי בבית. וביתי הוא מבצרי.

מאז שעברנו (עשרה ימים!) יש אצלנו לא מעט בישולים, כפיצוי על השנה וחצי שחלפה והייתי פחות בזה.

ומאז, גם יש לא מעט עוגות וארוחות בוקר שוות, שהילדים חלמו עליהן.

שנים פנטזתי על הבית המושלם, המאובזר, שבו כל פינה מעוצבת. אבל המציאות היא אחרת וכל מה שלחלוטין אינו חיוני למחייה עכשווית, ייאלץ לחכות קצת, עד שנוכל להתפנות גם לכך. כמה זמן? אינני יודעת. אבל זה כבר לא משנה. כי אנחנו בפנים. ויש בבית הזה מלא אהבה, ואנרגיה טובה, ומשפחתיות ופרטיות וגם הרבה יחד. יש ארוחות טעימות במטבח ומרתף מדליק לילדים עם מלא מקום לכל הפעילויות שלהם. יש פינת עבודה שקטה עם הרבה פוטנציאל להיות מעוררת השראה יום אחד ויש לנו אחד את השנייה. אז מה אם הבית קצת עירום, השער עוד לא הותקן, הגינה עוד לא שתולה ועדיין יש בו הרבה חללים ריקים!?! למי אכפת? (טוב, לי אכפת.) אבל אני סבלנית. כי אני אוהבת את האור הטבעי שבו, ואת הצבעים שבחרנו, ואת התחושה המוגנת והעטופה. אוהבת שיש לנו פינה שהיא שלנו ושאנחנו כבר לא גרים ״מתחת לאדמה״. וגם המחשבות על מה אקנה ובאיזה צבע וגודל וצורה – יש בהן משהו מתוק. כי יש זמן לחשוב איך אשלים את החללים הריקים, לפנטז איך זה יהיה, ואיך ייראה והגעתי למסקנה שגם בציפייה יש משהו מתוק להפליא.