קלמטה

זה אמנם לא היה יום נישואין עגול. לא חתונת כסף או חגיגות היובל. אבל יום הנישואין שלנו חל השנה בתקופה אינטנסיבית בחיינו והחלטתי, (כן, כן. לגמרי על דעת עצמי)  שהפעם נציין אותו כמו שצריך ונחגוג קצת אחרת. תכננתי את הערב הזה בקפידה. הזמנתי מקומות למסעדה אהובה, שריינתי את המטפלת מראש, עברתי על הסידורים, ההכנות והלוגיסטיקות סביב הילדים מליון פעם בראש כך שכשנגיע לרגע – הכל יזרום ויתקתק. ומה אגיד? היה מושלם! יצאנו ב-18:00 מהבית (איזו שעה נהדרת לצאת!!!), משאירים את הבלגן מאחורינו והפלגנו מערבה. נסענו לאורך הים המרהיב ונהננו מהטיילת ההומה ומהשקיעה ההדרגתית. בדרך, נופפנו לשלום לדיויד אינטרקונטינטטל, המקום בו התחתנו. קשה לתפוס שכבר עברו 11 שנה!

שוחחנו שיחה טובה, כזו עם משפטים מלאים, עם התחלה, אמצע וסוף, מבלי שאף אחד יעצור אותנו תוך כדי, יבקש משהו, יתערב לנו בדברים וישאל שאלות 🙂 הגענו לכיכר נאות קדומים ביפו ונכנסו ל״קלמטה״ המסעדה שממנה היו לי המון זיכרונות נעימים וטעמים שנצרבו על חיכי. טיפסנו בגרם המדרגות התלול ונכנסנו למסעדה הזעירה, המשקיפה אל הים. מוסיקה יוונית התנגנה ברקע, כשהבריזה והמאווררים פרעו את שערנו. לתומריקו הפריע מאד שלא הופעל מזגן, למרות שאני – שסובלת בדרך כלל מחום לא פחות ממנו – חייתי בשלום עם הרוח הטבעית והמלאכותית שהגיעו מכל עבר. תיירים נכנסו ויצאו מהמסעדה והבבושקות, ושאר המזכרות שנחו על המדפים בתוך נישות מוקשתות בקיר, גרמו לי להרגיש כאילו אני נמצאת זה עתה בחופשה ברודוס.

אחר כך באו שתי מנות ראשונות שלא היו בתפריט (ספיישלים של אותו ערב): האחת כל סוגי הפטריות, עם  פרמזן ואגוזי מלך והשנייה – אספרגוסים עם יוגורט על מצע של פטריות. שתי המנות היו לא פחות ממעולות!

מנת הארטישוק בפלנצ׳ה, עם שומר, מללללא שמיר, צנוניות ושקדים מקורמלים, הייתה חביבה, לא יותר (אם כי זה לא מנע מאיתנו לסיים אותה!!!).

הזמנו מנה עיקרית שהייתה בינונית בגודלה ולא מכבידה: קלמרי צרוב עם רוטב טחינה- יוגורט, פלפל חריף ושעועית. הקלמארי היה משובח! על השעועית הייתי מוותרת, אבל תומר דווקא שמח בה.

בנוסף, אכלנו שיפודי סלמון ואגוזי מקדמיה קלויים ששחו בציזיקי מהמם! שילוב הטעמים היה ייחודי, אחר ולכן לא משעמם.

הערב הזה בא לנו בדיוק בזמן! יכולנו סוף סוף לדבר, אחרי תקופה ארוכה שבעיות קליטה (סלולרית) השפיעו על חיינו. אחרי שחודשיים לא הצלחנו להשלים משפט, רעיון, שאלה, מבלי שיהיו צעקות, ריבים ופטפטת ילדים ברקע… יכולנו ליהנות האחד מהשנייה ואפילו לשתוק באהבה. הדבר היחיד שדי ביאס אותי, היה סוגיית השולחן וההושבה. כי הזמנתי לנו מקום ראש. ואפילו ביקשתי שולחן קרוב לחלון, שנראה את הים בשידור ישיר, אבל— ולא ממש ברור לי איך זה עובד, נאמר לי שלא שומרים שולחנות. “אם השולחן ליד החלון יהיה פנוי כשתגיעו – השולחן שלכם…”, הוסבר לי בטלפון. כשהגענו, השולחן המבוקש אמנם היה פנוי אבל נאמר לנו שלא נוכל לשבת בו, משום ששם יחוברו כמה שולחנות לשמינייה שצפויה להגיע וזה המקום היחיד במסעדה שניתן להושיב כמות כזו של אנשים…. בפועל, לא השמינייה ולא הסודית הופיעו, אלא רביעייה שגדלה לחמישייה, כך שלא ממש ברורה לי מדיניות ההושבה ועניין הזמנת המקום מראש ב”קלמטה”. הקינוחים שהופיעו בתפריט אמנם נשמעו נהדר (כנאפה ביתית, עוגת מוס שוקולד, קרם ברולה), אבל התחשק לנו לנצח את הערב ולהרגיש צעירים לנצח, אז נסענו לאכול קינוח במקום אחר. השתוקקתי לפאי לימון משובח (מישהו יודע איפה יש כזה? פאי לימון ששווה לנסוע במיוחד עבורו!?!?) אבל בסוף התפשרנו על עוגת גבינה נהדרת ברוטב טופי ב״גרינברג״, בשכונה שהזכירה לנו את הבית הקודם ואת החיים ה”ישנים” שלנו… חזרנו הביתה, כמה סמלי, לצלילי שיר של אתניקס, שהופיעו לפני 11 שנה בחתונה שלנו…