5 בספט׳זמן קריאה 3 דקות

שיעור באימון – חלק 5: שיחרור

"פשוט תשחררי". את המשפט הזה הייתי שומעת בלי סוף כשניסיתי להרות. שנתיים ארוכות, טיפולים, רופאים, מטפלים אלטרנטיביים ואנשים עם עצת הזהב: "פשוט תשחררי". וואלה, מה אתם אומרים!? אם פשוט אשחרר, אקלט להריון!? זה תמיד העלה בי גיחוך... ועוד לא אמרתי מילה לגבי הניגודיות שבין פשוט לבין שיחרור. הרי לשחרר היא מלאכה כל כך מסובכת, כל כך מורכבת ולגמרי לא פשוטה. למעשה, שיחרור דורש עבודת עומק. בשביל לשחרר, נדרשת עבודה פנימית יומיומית כדי לאפשר לעצמנו להיחלץ מפרדיגמות, מאמונות כובלות, מהרגלים מגונים… לעיתים דרושות שנים כדי לשחרר.

אני זוכרת בבירור את רגע השיחרור שלי. איך תוך כדי הליכה, בעודי שומעת מוסיקה באוזניות, הכתה בי ההכרה שאני צועדות בבטחה לעבר טיפולי IVF ושום דבר כבר לא בשליטתי. יש רופאים, יש זמנים, יש זריקות ושאיבות, והחזרות, ועוברים… הנה אני הולכת לאבד את השליטה על התהליך, ונפרדת מהיכולת לנהל את האירוע. ממש הרגשתי איך אני מרפה אחיזה. איך הגוף שלי מאבד את עוצמת ההחזקה על השליטה. איך הכוח בידיים הולך ורפה. המשכתי לצעוד, אבל זה הרגיש לי כאילו נכשלתי. או יותר, כאילו הרמתי ידיים. ובכן רבותיי, טעות! השיחרור הזה היה המתנה הכי גדולה שלי. נקלטתי להריון באופן ספונטני ובלי התערבויות רפואיות, תוך כדי הכנה לטיפולי IVF. כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא ״פשוט לשחרר״. כמה אירוני... וכמה מסובך ולא פשוט זה היה. חתיכת דרך. השחרור הפרטי שלי לקח כשנתיים, אך קורה שתהליכים לוקחים גם זמן ממושך יותר.

בנקודה הזו, אני חושבת שחשוב ממש להזכיר, שהתהליך הוא חלק מהתוצאה עצמה.

הדרך לא פחות חשובה, ושם – למרבה הפלא – מתרחשים פלאים ועיקר הלמידה שלנו. הרבה מאד פעמים אנחנו כל כך שקועות בתוצאה – שלעיתים מפספסות את התהליך, את הדרך ואת הנופים שמלווים אותה, את האנשים שאנחנו פוגשות תוך כדי, ואת השיעור עצמו, שנלמד תוך כדי הצעידה בדרך הזו.

שיחרור אינו מעיד בשום פנים על כניעה או על הרמת ידיים. הוא גם לא מעיד על כישלון בשום אופן. שיחרור הוא יותר השלמה עם המצב, עם המציאות, עם ״הניתן״, כפי שימימה קוראת לו: עם מה שניתן לנו, מה שנכפה עלינו, מה שהגיע לפתחנו…. שיחרור הוא למעשה הסכמה לתנועה אחרת, כזו שאולי לא חשבנו עליה קודם, אבל הנה היא מראה לנו דרך חדשה, הסתכלות אחרת, ואנחנו מגיבות למציאות החדשה הזו בהתאם.

לעיתים אנחנו נדרשות לשחרר רעיון, להיפרד ממנו, להגמיש עמדות, משום שלא הוכיח את עצמו או כי מסתבר שאין לו אחיזה במציאות. ולפעמים זה פשוט לא הטיימינג המתאים. השיחרור הזה הוא למעשה הסכמה להיפרד. הסכמה לתנועה חדשה, לכיוון אחר, וההבנה שמה שיגיע לפתחנו יהיה מדוייק וטוב לנו יותר ממה שרצינו, תכננו וקיווינו. בפוסט האימוני הקודם שהיה כאן, שעסק במאמץ הנכון, הבטחתי שאגע גם בעניין השיחרור, שלפעמים נדרש לנו כשאנחנו נמצאות במאמץ יתר.

אז הנה גם כמה כלים ועזרים שאולי יסייעו לכן לשחרר:

כתיבה היא אחד הכלים המעולים, שעוזרים לנו מאד בשיחרור. אתן יכולות לקחת מחברת (יפה, אסתטית ומזמינה לכתיבה, כמובן), לשבת עם טיימר ל- 5 דקות ולהתחיל ב- ״אני רוצה לשחרר את…״. כתבו בלי הפסקה את כל מה שעולה לכן לראש. כתיבה אינטואיטיבית. היא לא מבוקרת - אין בה ביקורת חיצונית, ובטח שלא פנימית, והיא לא שיפוטית. היא נועדה לעינינו בלבד ובאה לעשות בנו סדר, ו"לנקות" את עצמנו מכל מיני תחושות מעיקות וחסמים.

2. כלי נוסף שעוזר בשיחרור, הוא מנטרות. תקראו לזה דיבור פנימי, שכנוע עצמי או עבודה אימונית, נחושה ועיקשת - איך שנוח לכן. הכוונה למשהו חזרתי שאנחנו אומרות לעצמנו, מתזכרות את עצמנו בו, עד שהוא נטמע ומשתרש בנו. והעיקר, שבסופו של דבר, נצליח ״פשוט לשחרר״. מצרפת לכן את השיר המקסים הזה, של מיכאל זץ, שאולי יזכיר לכן לשחרר בדברים מסויימים, "פשוט" להניח להם כדי להשתחרר ולהתחדש.

בכלל, אני מאד מאמינה בטקסטים כדי לברר דברים עם עצמנו ואף לרפא אותנו. לעיתים, המילים שמישהו אחר כתב הן כל כך מדויקות לנו, ונוגעות בדיוק במקומות הכואבים, שדורשים עבודה.

הביבליותרפיה היא שיטת טיפול המאמינה באומנות המילה הכתובה ועושה שימוש בתהליכי קריאה וכתיבה. העבודה עם טקסטים – שלנו או של אחרים - כדי לעשות עבודה פנימית חשובה, עובדת הרבה פעמים כמו קסם. מזמינה אתכן לבוא ולטעום גם מהמיומנות הזו. בספטמבר, ניפגש אצלי שוב, לאימון חוויתי בקבוצות קטנות. התוכנית של "שמחות קטנות של יום חולין" היא הזדמנות ללמידה והתפתחות אישית, השראה והעשרה, הנאה והרבה חומר למחשבה. נתראה ביום שישי, 20/9/24 וביום רביעי 25/9/24 בביתי שברמת השרון, ואם אתן צריכות עוד פרטים, או שיש לכן עניין להצטרף, כתבו לי מתי יהיה לכן נוח.