שיעור באימון – חלק 4: המאמץ הנכון

כל כך הרבה פעמים בחיים אני מרגישה שאני במאמץ יתר: מתאמצת כל כך, "מזיעה" על דברים, משקיעה אנרגיות רבות מדיי בלעשות משהו, להשיג משהו, או ליצור קשר עם מישהו. ואני שמה לב שזה כל כך מייגע, המאמץ הזה. ולעיתים, גם ממש מיותר. קרה לכן?

אני זוכרת שסיפרתי לחברת נפש שלי על איזשהו קושי שיש לי בעבודה, בעסק הפרטי שלי: על ההשקעה והמשאבים הרבים שאני שמה שם, על הרצון האדיר שלעיתים לא פוגש את התוצאות המיוחלות, ולצד רגעים של התרוממות לב – יש גם אכזבות רבות. ותגובתה החכמה הייתה, ש״זה צריך להיות במאמץ הנכון.״ והמשפט הזה שבה את ליבי.

כל כך אהבתי את ההסתכלות הזו. המאמץ הנכון.

זה היה לי מדויק והאיר לי את הדרך.

והנה עוד משהו חשוב שלמדתי אגב התגובה שלה : איך לפעמים, משפט של מישהו מבחוץ עושה לנו כל כך הרבה שכל, מסדר לנו את הראש, ומייצר לנו שקט בלב. בייעוץ ארגוני אומרים: "אורח לרגע, רואה כל פגע". אז כזה, רק בין חברות, בני משפחה או אנשים קרובים אחרים, שרוצים בטובתנו ושאנחנו מחשיבות את דעתם. לפעמים, הראייה שלהם יוצרת לנו בהירות ומפיגה את הערפל, אז שימו לכן את התובנה הזו בכוכבית, ותתזכרו את עצכן בעת הצורך.

אם נחזור לעניין המאמץ – לא אחת, אנחנו נוטים לקשר אותו להישגים ספורטיביים או לקושי פיזי כלשהו, שצריך להתגבר עליו, אך כמובן שההתייחסות שלי כאן היא למאמצים שאנחנו עושות בחיים בכל מיני אספקטים: בזוגיות ובמערכות יחסים בכלל, בעבודה, בצורך לעמוד ביעדים ולהגיע להישגים ועוד ועוד.

רובנו נדרשים להשקיע איזשהו מאמץ כדי להשיג דברים. הרי לרוב, הדברים לא מגיעים מאפס מאמץ ולא תמיד הכל בא לכולנו לנו בקלות. "המאמץ הנכון" הוא מושג בבודהיזם, המתייחס לרצון לשחרר כיווני חשיבה הרסניים ומזיקים, שמסיחים את דעתנו, מקשים עלינו ואף גורמים לנו לסבל, עד שבלתי אפשרי מבחינתנו להתרכז. הבודהיזם מחלק את המאמץ לארבעה סוגים עיקריים, כשבסופו של דבר, "המאמץ הנכון" עוסק בהכוונת האנרגיה האישית לכיוון חיובי והטמעתה באופן הזה, תוך הימנעות מדברים שליליים. כך אפשר יהיה לפתח בסופו של דבר, איכויות מועילות. כשקראתי את זה, הרגשתי שאין פה חידוש של ממש עבורי. הרי כולנו כבר יודעות כמה חשיבה חיובית ואנרגיות טובה - הן בעלות יכולת השפעה מעולה, ויכולת מיגור מציאות כבדה ומסורבלת.

אבל אולי החידוש יבוא כאן דווקא מהכיוון של לימודי חשיבה הכרתית (ימימה), שמדברת על ״לא להפריז וגם לא להחסיר״. כלומר, לעשות מאמץ זה חשוב, אך הוא צריך להיות לפי הכוחות שלי. תמיד אמרו לנו להתאמץ, להמשיך לנסות, להשתדל להתגבר על קושי, אבל כל אלה צריכים להיעשות במידה הנכונה. כשזה over, זה עובר. משמע, עובר את גבול הטעם הטוב, מאבד את הערך ואת האנרגיות בדרך. כלומר, כשאנחנו מפריזות – אנחנו מותשות, ובסופו של דבר, גם לא משיגות את מה שאנחנו רוצות.

המאמץ צריך להיות בגבול הטעם הטוב ולפי הכוחות שלי. לא מתיש מדיי, כזה שגורם לנו לצאת מגדרנו, אך גם לא מועט מדיי, שגובל בחוסר מאמץ ואי חשק או חוסר אכפתיות. מציאת האיזון הזה היא כל כך חשובה וקריטית להצלחה, אך היא לא תמיד פשוטה להשגה.   

בעולם התחרותי שבו אנו חיות, בשיגעון להספיק, להצליח, להתבלט - אנחנו כל כך רגילות להשקיע בטירוף, לתת מעצמנו 100% ואפילו יותר, ולפעמים זו פשוט לא התשובה. לפעמים, מאמץ היתר הזה אינו משתלם. הוא לא מקדם אותנו ואף מחבל לנו בהישגים. ימימה מדברת גם על אחיזה מול שיחרור, וגם זה התחבר לי למחשבות הללו, על מאמץ, ומאמץ-יתר. מצד אחד, האחיזה מחזקת אותנו. היא מעין משענת עבורנו והיא מסייעת לנו לא ליפול, אך באותה נשימה היא גם מגבילה ומצמצמת אותנו. וכשאנחנו משחררות ומרפות, פתאום מתגלה בפנינו עולם. פתאום יש המון אפשרויות, שלא שמנו לב אליהן קודם.

דמיינו לרגע ילד שנכנס לבריכה ונאחז תחילה במעקה, או בשפת הבריכה מתוך חוסר ביטחון ולא עוזב. שפת הבריכה מעניקה לו שקט ורוגע, מצד אחד. היא כמו משענת והיא תומכת בילד שלא ייטבע. מצד שני, הילד מצטמצם למקום הזה, לצד הקיר, על שפת הבריכה, ומפסיד את כל הבריכה מתוך ההיאחזות הזו.

הילד המתוק הזה, יוכל לעזוב את סף הבריכה רק כשהוא ירגיש מספיק בטחון לשחות בבריכה גם כשאין לו קרקע בטוחה ויציבה מתחת לרגליים, וקיר שתומך בו ושאפשר להיאחז בו. וזה יקרה בקצב שלו ובזמן שלו, ולא כי נדחק ונאיץ בו.

אז מחד, האחיזה באמת תומכת בנו. היא כמו סד, מקל, קב. אך ככל שאשחרר את האחיזה יהיה לי מרחב גדול יותר להתנועע בו, אהיה יותר גמישה ויהיו לי יותר אפשרויות.

אז איך משחררים? זו כבר מלאכה מורכבת, שדורשת עבודה בלתי פוסקת ועל כך ארחיב בפוסט הבא בסדרה. רק אאיר ואומר, שכדי להיות במאמץ הנכון, לפי הכוחות שלי, נדרש המון דיוק.

דיוק היא מילה שהפכה שחוקה להחריד בעת הזו, אבל היא כל כך מתאימה פה... שהרי, אם אנחנו במאמץ יתר שלא מניב את התוצאות המצופות, אנחנו כנראה צריכות לדייק את עצמנו. לדייק את התהליך, לדייק את הדרך שלנו, והעיקר – לא לוותר, אך גם לא להיתקע. כך למשל, בעסק צריך לפעמים "לזוז" קצת מהרעיון המקורי ולהתגמש. להמציא את עצמנו מחדש, בעיקר במציאות מאתגרת כפי שאנחנו חיות בה בשנים האחרונות: מגפה בריאותית, מלחמה וחוסר יציבות מתמשכת. תמיד אפשר למצוא דרכים חלופיות אם הדרכים שאנחנו הולכות בהן לא מניבות. "רק" צריך להיות יצירתיות ופתוחות לשחרר את האחיזה, להרפות קצת, להשלים עם כך שאולי אנחנו לא בדרך הנכונה לנו, אולי אנחנו לא בנתיב הנכון לנו ואולי צריך לשנות משהו ולבצע התאמות.

כל זה – יגיע מתוך חיבור פנימי, עבודת דיוק פנימית, והבנה מה מעכב אותנו, הסכמה לא להחסיר וגם לא להפריז כדי להיות במאמץ הנכון, ולייצר משהו שהוא מאוזן וגם מצליח להביא תוצאות משביעות רצון. אגב, אחד הסימנים שאני לא בכיוון הנכון, הוא כשאני מתאמצת מדיי, כך שיש פה הרבה זרקורים שמאירים לי גם על הדרך שלי, וגם מעירים לי על מאמץ היתר שאני מצויה בו. אז אני בדרך לשם: בודקת את עצמי בכל צומת דרכים, כדי להבין כמה מאמץ אני משקיעה והאם אני נאחזת מדיי, מפריזה מדיי או שאני מוכנה לשחרר אחיזה ולהרפות קצת. ואתן?

  אם אהבתן את הפוסט הזה, אולי תמצאו עניין גם ב"שיעורי האימון" הקודמים שהיו פה בעבר: שיעור באימון - חלק 1 (רגשות אשם) (dana-dlatot.co.il) שיעור באימון - חלק 2 (חמלה עצמית) (dana-dlatot.co.il) שיעור באימון - חלק 3 (שלמה, ולא מושלמת) (dana-dlatot.co.il)

ספרו לי מה דיבר אליכן.

ובספטמבר אנחנו שוב נפגשות ל"שמחות קטנות של יום חולין": מפגשי אימון חוויתיים בקבוצות אינטימיות, ללמידה והתפתחות אישית, השראה והעשרה, הנאה והרבה חומר למחשבה.

ניפגש ביום שישי, 20/9/24 וביום רביעי 25/9/24 בביתי שברמת השרון.

כתבי לי לאיזה מפגש מתחשק לך להצטרף ולפרטים נוספים.